המרדף המיותר בעבר הירדן

המרדף המיותר בעבר הירדן

הקרב הראשון של גדעון במחנה מדין נפתח במילים: "וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ" (ז', יט). עם חידוש המרדף אחר מדין בעבר הירדן, מופיעה לשון דומה: "וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ"  (ח', ד). הפתיחה הזהה קוראת להשוואה בין שני שלבי המלחמה: מתקפת הפתע – שיסודה בפעולת ה' וסיועו, והמרדף בעבר הירדן – שעליו אחראי גדעון בלבד.

עיון בפרטי המרדף אחר מדין בעבר הירדן מעיד כי מרדף זה נתפס כמיותר על ידי כל הנוגעים בדבר:

מבחינת הרצף הסיפורי, מתרחש המרדף לאחר הריב עם בני אפרים, שבו עסקנו בפעם שעברה. גדעון משווה את מעשיו להצלחתם של בני אפרים; אך מסקנתו מתוך השוואה זו – "וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם?!" – אמורה הייתה לכאורה להעלות גיחוך בפי אנשי אפרים אילו הניחו שהוא מתכוון להמשיך את המרדף; שכן גדעון טוען שלא יכול היה לעשות טוב יותר מלכידת שני שרי מדין, אך עתה הוא רודף את שני מלכי מדין! הכתוב אף רומז להשוואה בין שתי הלכידות, על ידי כתיבתם בתבנית זהה:

וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב (ז', כה)

וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע (ח', יב)

התפייסותם של בני אפרים מובנת רק אם מבחינתם הניצחון כבר הושלם, ומלכי מדין כבר לא מהווים איום. בנוסף, עצם העובדה שבני אפרים מרשים לעצמם לעצור את מרדפו של גדעון כדי להתריס נגדו, מוכיחה אף היא שהם לא ראו בהמשך המרדף דבר נחוץ.

בסיפור מלחמת אהוד במואב לכדו ישראל את מעברות הירדן למואב ולא ראו צורך בהמשך המרדף אל ארץ מואב עצמה. לפיכך נראה שגם בסיפור גדעון, עם לכידת מעברות הירדן על ידי בני אפרים, הסתיימה המלחמה. המשך המרדף מפתיע.

'איש ישראל' שהצטרפו למרדף נעלמים לפתע, ושוב מוצא גדעון את עצמו בראש 300 לוחמים בלבד. 'איש ישראל' ישובו ויופיעו לאחר סיום המרדף (ח', כב). בכך נרמז שגם כל איש ישראל לא ראו בהמשך המרדף חלק חשוב בניצחון.

גם אנשי סוכות ופנואל לא ששים לעזור לגדעון ואנשיו במרדף, ונראה שהוא לא חשוב לדידם.

זבח וצלמונע מלכי מדין כלל לא הופיעו קודם לכן בסיפור גדעון, בניגוד למנהיגי אויב אחרים בספר (עגלון, סיסרא), המופיעים כבר בתחילת סיפוריהם. אין לקורא סיבה לחשוד שלאחר הריגת עורב וזאב נותרה עוד הנהגה למדין. זבח וצלמונע 'מתחדשים' בסיפור יחד עם המרדף, והדבר אומר דרשני.

בהמשך מובא סיכום הנופלים מול הנותרים במחנה מדין: "וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף כֹּל הַנּוֹתָרִים מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי קֶדֶם, וְהַנֹּפְלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב" (ח', י). מסיכום זה ברור שרובו המוחלט של מחנה מדין חוסל, והנותרים הם אף פחות מחצי ממספר הלוחמים שהיו במחנה גדעון הראשוני (לפני סינון הלוחמים). הדבר מעיד על כך שמדובר במרדף אחרי מספר מועט יחסית של מדיינים, שכבר לא מהווים איום.

אפילו מדין בטוחים שהמלחמה כבר נגמרה בהפסדם, ושאין סיבה הגיונית לבצע מרדף שכזה אחריהם. כשגדעון מתקיף את המחנה בקרקור, נאמר: "וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח" (ח', יא). ביטחונם המופרז של מדין למרות הפסדם מובן יותר לאור הנחה זו.

אם כן, אנשי אפרים, אנשי סוכות ופנואל, איש ישראל שלחמו קודם לכן עם גדעון ואף מחנה מדין – כולם לא רואים במרדף בעבר הירדן שלב הכרחי ונצרך. אם אכן המרדף לקרקור לא היה נדרש בהכרח, מדוע גדעון עשה זאת?

התשובה ניתנת, לדעתנו, בסוף היחידה, כשגדעון מברר מה אירע עם אחיו בני אמו. דבריו לזבח וצלמונע לא משאירים מקום לספק: "וַיֹּאמַר אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם; חַי ה', לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם – לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם!" (ח', יט). גדעון נשבע – בשם ה' – שאם מלכי מדין לא היו הורגים את אחיו, לא היה הורג אותם! זאת, למרות ששיעבדו את ישראל. המרדף בעבר הירדן המזרחי נועד לפיכך למטרה אחת: לכידת זבח וצלמונע ונקמה בהם על מות אחיו. הדבר מודגש בדברי גדעון לאנשי סוכות: "וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מַלְכֵי מִדְיָן" (ח', ה). בנוסף, המרדף מסתיים בכך שגדעון לוכד את זבח וצלמונע, אך את כל המחנה רק 'החריד' (ח', יב); מכאן ראייה שהכאת המחנה לא היתה בראש מעייניו. הצטרפותם של 300 הלוחמים למרדף בעוד שכל איש ישראל עזבו את גדעון, משתלבת עם טענתנו בשיעורים קודמים, שהכתוב מזהה אותם עם בני אביעזר, משפחתם של גדעון ואחיו, ועל כן רק הם מצטרפים למסע הנקמה.

העובדה שמדובר בנקמה אישית מודגשת גם על ידי המעבר מלשון רבים ללשון יחיד בין שני חלקי המלחמה. בהתקפת הפתע הראשונית, גדעון ואנשיו מתוארים בלשון רבים:

"וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת... וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד שְׂמֹאולָם בַּלַּפִּדִים... וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַה' וּלְגִדְעוֹן. וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה..." (ז', יט-כא)

במרדף האישי גדעון מתואר שוב ושוב בלשון יחיד בלבד, וזאת למרות שהוא רודף יחד עם אותם 300 איש:

"וְאָנֹכִי רֹדֵף... וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם... וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם...וַיֹּאמֶר... בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה. וַיַּעַל גִּדְעוֹן... וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה... וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן... וְכָל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד. וַיָּשָׁב גִּדְעוֹן..." (ח', ה-יג)

וכך הלאה. לאור כל הנאמר בשיעורים האחרונים, ניתן להסיק שהעלילה מתארת שני שלבים מנוגדים במלחמה: האחד מלחמת הישועה, ובה ה' אקטיבי ובולט; והשני הוא המרדף בעבר הירדן, מרדף לשם נקמה אישית, אשר נתפס כמיותר מבחינה צבאית, ושמראשיתו ה' לא מופיע. שני שלבים מנוגדים: לה' – ולגדעון.

עד עתה ראינו כי גדעון נוהג שלא כשורה בהמשיכו את המרדף; אך הביקורת על מעשיו מומחשת במיוחד בהתנהלותו מול סוכות ופנואל. הענשת אנשי סוכות ופנואל על שהיה עליהם לסייע במלחמתו של גדעון, אינה מוצדקת לאור העובדה שמדובר במסע נקמה פרטי של גדעון על הריגת אחיו. בנוסף, הענשת סוכות ופנואל רצופה בסימבוליקה, המרמזת כי מעשי גדעון מנוגדים למטרת שליחותו המקורית; בכך נעסוק בפעם הבאה.