חורבן שומרון וירושלים

פרקים א-ג בספר מיכה עוסקים בנבואות תוכחה על ממלכות יהודה ועשרת השבטים שהנביא מכנה אותן על פי בירותיהן: ירושלים ושומרון. פרק א' פותח בנבואה לחורבן שומרון ובתוכחה לירושלים. פרק ג' מסיים בנבואה על חורבן ירושלים. הנביא משתמש בדימויים דומים להרס ירושלים ולחורבן שומרון: "ושמתי שומרון לעי השדה ולמטעי כרם" (א', ו), ועל ירושלים נאמר: "ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער." (ג', יב).
 
בפרק א' שלוש נבואות תוכחה. הראשונה, כאמור, נבואה על חורבן שומרון ועל האסון הצפוי לבוא על ירושלים. שתי הנבואות הנוספות הן קינה על ערי יהודה. הנביא צופה שאויב יכבוש את ממלכת ישראל, ממלכת הצפון, יהרוס את בירתה - שומרון, וימשיך אל ירושלים. האויב יבוא כעונש על חטא העבודה הזרה שרווח בשתי הממלכות. בספרו על ספר מיכה משער פרופסור שמואל ורגון שנבואה זו נאמרה כאשר עלה הושע לשלטון בשומרון בחסות מלך אשור (בשנים 733-732 לפנה"ס) ושומרון נאלצה לשלם מס כבד. בשעה שנדמה היה ששומרון ניצלה בזכות תשלום המס לאשור, והושע קיבל את שלטונו של תגלת פלאסר השלישי, חוזה מיכה את נפילת שומרון.
בקינות שנושא הנביא ביטויים של אבל ושל קינה על מת:
"על זאת אספדה ואילילה אילכה שולל וערום אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה" (ח)
"בכו אל תבכו בבית לעפרה עפר התפלשי" (י)
"יושבת שפיר עריה בשת" (יא)
"קרחי וגוזי על בני תענוגיך הרחיבי קרחתך כנשר" (טז).
 
הקינה באה להמחיש לקהל השומעים את החורבן הקרב ובא. המות והחורבן טרם באו, אבל הם כה מוחשיים שהנביא מבכה עליהם כאילו כבר באו. בקינות משתמש הנביא באופן נרחב בלשון נופל על לשון. נבחרו ערים שהנביא יכול לדרוש את שמותיהן. הנביא קושר בין שם המקום לבין גורלו. על התופעה עמד רש"י בפירושו לפסוק י: "'עפר התפלשי' - לשון נופל על לשון וכן 'יושבת שפיר עריה בשת' וכן 'לא יצאה יושבת צאנן' כולם לפי שם העיר לשון הקינה".
 
הלשון הנופל על לשון "בגת אל תגידו" מצוי בקינת דוד על שאול ויהונתן בשמואל ב': "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון" (שמואל ב א', כ).
 
לשונות נוספים: עפרה - עפר התפלשי, הנביא משנה את הניקוד הרגיל של העיר עפרה בקמץ קטן בעין, לפתח בעין עפרה כדי ליצור לשון נופל על לשון יפה יותר. תופעה זו של שינוי של צורת מילה או שינוי בניקודה לשם יצירת לשון נופל על לשון, היא תופעה מצויה במקרא. לשון נוספת: שפיר - עריה בשת, הנביא מציין כאן מנהג של אוייבים מנצחים שנהגו להוציא את שבוייהם בערום כדי לבזותם, או אולי משתמש בדימוי רגיל לתבוסה כדברי עמוס: "ואמיץ ליבו בגיבורים ערום ינוס ביום ההוא" (עמוס ב', טז).
 
ועוד לשונות:
לא יצאה - יושבת צאנן,
רתום המרכבה לרכש - יושבת לכיש,
בתי אכזיב - לאכזב,
עוד היורש אביא לך - יושבת מרשה.
 
דברי מיכה ערוכים כאן במעין תיאור של התקדמות האוייב מעיר לעיר עד הגיעו לשערי ירושלים. הדברים מזכירים את דברי ישעיה הנביא:
"בא על עית עבר במגרון, למכמש יפקיד כליו.
עברו מעברה, גבע מלון לנו, חרדה הרמה, גבעת שאול נסה.
צהלי קולך בת גלים, הקשיבי לישה, עניה ענתות.
נדדה מדמנה, יושבי הגבים העיזו.
עוד היום בנוב לעמוד, ינופף ידו הר בת ציון, גבעת ירושלים." (ישעיהו י"א, כח-לא).
 
המקומות שמזכיר מיכה אינם אלה שמזכיר ישעיה. ישעיה מתאר את הדרך מן הצפון לירושלים, ואילו מיכה מתאר את הערים שליד הדרכים המערביות המוליכות מן השפלה לירושלים. שניהם מסיימים בירושלים. מיכה אומר: "כי חלה לטוב יושבת מרות, כי ירד רע מאת ה' לשער ירושלים" (יב).
 
בקינה השניה קורא הנביא לתושבי לכיש ולשאר ערי שפלת יהודה, הקשורים לירושלים, לקונן ולנהוג במנהגי אבל, שכן אשור יפגע גם בהם. לנביא קשר נפשי אל המקומות שהוא מזכיר, שהם מחוזות ילדותו. מיכה הוא מורשתי. בין כתובות סנחריב נמצאת כתובת אשר בה מתפאר סנחריב בשלל שלקח מלכיש, ומפורסם הוא התבליט המתאר את כיבוש העיר, אשר העתק ממנו נמצא במוזאון ישראל בירושלים.