יוסף - החסיד המעולה

הרמב"ם בפרק שישי לשמונה פרקים מתאר שני טיפוסים של גדלות אישית: החסיד המעולה והמושל בנפשו.

החסיד המעולה הוא איש מוסרי גדול, שההשגחה העניקה לו את כל המעלות והמידות הטובות במזיגה הרמונית מטבע ברייתו. הוא מתון בטבעו, ערני מבחינה מוסרית, בהיר השכל ובעל רגש. הוא עושה את הטוב והישר כדבר טבעי ומובן מאליו. טובו נובע ממהותו.

המושל בנפשו הוא היפוכו של החסיד המעולה. הוא איש מוסרי שעבר הרבה גילגולים ומהפכים, התחבט בשרשרת של מלחמת היצר, מכאובים וסבל. מטבעו הוא נוטה לתענוגי הגוף ונוקשה כלפי סבלותיו של הזולת; מטבעו אינו עשוי לנהוג לפי עקרונות, אפילו בעניינים רציניים – אבל הוא כובש את טבעו. במילים אחרות: זהו איש, שמלכתחילה הוא אימפולסיבי ורגשני, הפועל לפעמים באופן אינסטינקטיבי בלי לחשוב הרבה על מעשיו. אף על פי כן הוא נאזר בגבורת רצונו המוסרי החזק, עוקר מתוכו את הרע וממלא עצמו בטוב, כובש ומגבש את עצמו מחדש ומכניס את עצמו ברסן של משמעת קפדנית ועבודת בוראו, וכך משליט את התורה על עצמו.

לכשנתבונן בדמויותיהם הרוחניות של יוסף ויהודה, נבחין מיד כי שניהם מייצגים את שני הטיפוסים של גדלות אישית: יוסף הוא "החסיד המעולה", ויהודה – "הגיבור המושל בנפשו".

אם נעקוב אחר תולדותיו של יוסף החל מפרשת "וישב" ועד הפסוק האחרון של פרשת "ויחי", נראה כי הוא מגלם אישיות יציבה וישרה. אין אנו מבחינים אצלו במאבקים רוחניים פנימיים ולא במהפכים פסיכיים. יוסף לא נתייסר בייסורי תאווה וחטא. נשמתו נשארה תמיד בהירה כבדולח. רגשותיו ונטיותיו הנפשיות מאוחדות בתוכו באופן שווה ומאוזן, ובכל כולו שולטת אינטואיציה הגיונית עמוקה ומוצקה. יוסף נראה לנו כאישיות מוסרית והרמונית מושלמת.

"ויוסף היה במצרים" (שמות א,ד) – רש"י: "להודיעך צדקו של יוסף: הוא יוסף הרועה צאן אביו – הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועמד בצדקו". לפנינו אותה אישיות ממש – בן שבעה עשרה הוא רועה צאן בארץ כנען, ולימים – הוא המושל על מצרים.

כבר בצעירותו היה יוסף בעל החלומות ויודע חלום לפתור אותו: הוא האיש היודע לתכנן את העתיד וגם לחזותו מראש. כישרון זה לא סיגל לעצמו יוסף בהיותו בגלות. חזונו וכן טוב לבו ונאמנותו למקורו, ומידת כיבוד אב ואם שנהג בה, מופגנים גם בארץ כנען וגם אחרי כן בארץ במצרים – הם טבועים בהוויתו.

יוסף ידע שאחיו שונאים אותו, ולא פעם היו בני השפחות, מן הסתם, מספרים לו מה האחים זוממים לעשות לו – ובכל זאת, כאשר יעקב אביו אומר לו בוקר אחד: "לכה ואשלחך אליהם", נענה הוא מיד: "ויאמר לו: הנני" (בראשית לז,יג). בשעה שהאיש המסתורי מוצאו "תועה בשדה וישאלהו האיש לאמר: מה תבקש" (שם,טו) – ולפי דברי חז"ל שאלו: "למה מבקש אתה צרות לעצמך?" – והנה מיד עונה לו יוסף: "את אחי אנכי מבקש" (שם,טז). הוא קורא להם "אחי", מדגיש שעל אף הכל הם אחיו. כאשר האיש המסתורי אומר ליוסף בלשון דו-משמעית: "נסעו מזה", מבלי להזכיר את עניין האחווה, אין יוסף מגיב, אלא: "וילך יוסף אחרי אחיו וימצאם בדותן" (שם, יז) – נוהג במסירות נפש כלפי האב ובמידת הסבלנות כלפי האחים. אותה גדלות ואותו חסד שהראה יוסף כלפי אחיו במצרים – הראה כבר בימי עלומיו בארץ כנען.

גם התנהגותו המוסרית של יוסף בבית פוטיפרע מול פתויי אשתו וסירובו לבגוד באדוניו ונאמנות לדמות דיוקנו של אביו שבלבו – מוכיחים את גדלותו המוסרית! יוסף היה אז נער צעיר, שנעקר מבית אבא ונמכר לעבד לתליין המצרי, ועל אף זאת היו המידות הנעלות נטועות ויציבות באופיו. קור רוחו של יוסף והכרתו העצמית האיתנה מצביעים באופן הבולט ביותר על האישיות הנהדרת של "החסיד המעולה" שנתברך בה. 

נערך ע"י צוות אתר התנך, מתוך המאמר "השיתין שבכנסת ישראל" בתוך הספר 'ימי הזיכרון', עמ' 72-70