מגילת הייסורים והאמונה

במגילת איכה מתוארת הנהגתו של ה' כלפי ישראל בשני אופנים שונים ואף הפוכים:

מצד אחד -  "צדיק הוא ה'" (איכה א, יח), והעם הוא החוטא כלפי ה' (חטא חטאה ירושלים"),

ומצד שני – מתואר חרון אף ה', כעסו הגדול על ישראל: "סכותה באף ותרדפנו" (איכה ג, מג). הכעס גדול עד כדי כך שהוא פוגע גם בחפים מפשע ללא הבדלה ("ראה ה' והביטה, למי עוללת כה!"). סבלם של הילדים מתואר בחריפות מיוחדת (לדוגמא, איכה ב, יא-יב), תוך רמיזה למוות וייסורים של חפים מפשע. המגילה מציגה תמונה קשה של "צדיק ורע לו".

תמונה מטלטלת זו מחמירה לאור השתיקה הרועמת והמייאשת של הקב"ה עצמו, שתגובתו וקולו נעדרים מן הספר.

ומה לגבי האחריות האנושית?

אמנם מגילת איכה מזכירה את החטא, אך המגילה נמנעת מלהטיל את מלוא האחריות על חטאם של בני האדם.

מגילת איכה איננה ספר של הודאה באשמה והכרה באחריות.

לעיתים קרובות מאפיל הכעס והבלבול על הודאה בחטא.

התמונה המיוסרת של הסבל האנושי המזעזע, המוצגת במגילה באופן חי ומוחשי, רומזת שלספר אין הסברים נקיים או קלים.

העדר ההתייחסות המיוחדת לחטאים מסיטה את תשומת הלב של הקורא מהחטאים של האומה וממקדת אותו בסבל האנושי.

לפי תמונה זו, עם ישראל יכול להטיל האשמות קשות באל העוין (ב, ד):

דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב, נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר, וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן; בְּאֹהֶל, בַּת-צִיּוֹן, שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ", שענישתו המופרזת אינה פרופורציונאלית לחטאי העם.

המגילה מציגה תמונה מורכבת בניסיון למצוא דרך לחיות עם החוויה האנושית המורכבת.

בהעדר פתרון פשוט לבעיה של הסבל האנושי, הספר אינו מכחיש את תחושת העוול, מנקודת המבט האנושית.

יחד עם זאת, המגילה מסרבת לוותר על הרעיון של שלטון הצדק האלוקי בעולם (איכה ג, כב-כג: "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ, כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו; חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ"), ועל האחריות האנושית לאופן שבו מעשי בני האדם משפיעים על חייהם (" איכה ג, לט: מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל-חֲטָאָו!").

 תיאור מורכב זה משקף באופן מדויק את הפרדוקס התיאולוגי של בני אדם שמתעקשים להאמין באל מוסרי, למרות שהם חווים עולם רווי רוע ועוול שנשלט על ידי אותו האל.

כיצד אפשר לשמור על מערכת יחסים עם ה' במסגרת פרדוקס מטלטל כל כך?

היכולת לנווט בעולם בלתי מובן תלויה במוכנות שלנו לחיות עם מורכבות, ובאמונה בצדקתו של האל.

מגילת איכה מציגה מורכבות זו תוך ציור דיוקן כנה של בני אדם שנאבקים על איזון בין נאמנותם לאלוקים לבין עולם שנראה לעיתים אכזרי ובלתי הוגן.

מבנה המגילה אף הוא מביע את המורכבות התיאולוגית שלה.

פרקי המסגרת של הספר (א, ה) מתמקדים בניסיון להשיג הודאה באשמה ובאחריות האנושית. פרק א מסתיים בהודאה שהאירועים הם באשמת העוון האנושי, "כאשר עוללת לי על כל פשעי" (א, כב), ופרק ה מצהיר מפורשות, "אוי לנו כי חטאנו!"

מצד שני, בפרקים ב, ד באים לידי ביטוי בעיקר כעס והטחת אשמה באלוקים שמטיל עונשים ללא הבחנה, אפילו נגד ילדים חפים מפשע. פרקים אלה מכילים מעט מאוד הודאה באשמה; במקרה הטוב יש הכרה באחריותם של המנהיגים, אך לא באשמת האדם הפשוט. פרקים אלה מתארים זעם והתמודדות רוחנית עם הסבל. על כן, פרק ב מכריז, "הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ!" (ד, כא) ואילו פרק ד מסכם בקורטוב של הכרה בחטא האנושי: "תם עונך, בת ציון – לא יוסיף להגלותך" (ד, כב). הנימה הכללית של הפרק משקפת את הפאניקה והייאוש : "קָרַב קִצֵּנוּ! מָלְאוּ יָמֵינוּ, כִּי בָא קִצֵּנוּ! קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם; עַל-הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ, בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ" (ד, יח-יט).

אם פרקי המסגרת מבטאים מידה מסוימת של הבנה של דרכי ה', השכבה הפנימית משקפת מבוכה מתמשכת, אימה, ודכדוך.

הפרק השלישי בספר הוא גם אמצעו וליבו של הספר. פרק זה מתאר את הניסיון האנושי ליישב את מערכת היחסים עם ה' עם מערבולת התחושות והחוויות האנושיות הסותרות.

בפרק ג' מככב האדם הסובל שמחפש ומוצא תקווה באלוקים. 

שני המעגלים שמקיפים את הפרק המרכזי משקפים את הרעיון שהקשר בין האדם לאל נותר עניין מורכב ודינאמי, מלא בתנועה רצוא-ושוב.

אף על פי כן, בלב המבנה, במרכזה של מגילת איכה, אפשר למצוא אהבה, מחויבות, ואמונה תמידית בצדקת האלוקים ובחמלתו.