סדר הזמנים בנבואות יחזקאל
הזכרת תאריכים בנבואתו של יחזקאל מעוררת בעיות מכמה בחינות. בספרי מקרא שהיסוד הכרונולוגי שולט בהם במידה מכרעת כבספר מלכים ודברי הימים העניין מובן; ציון תאריכים והדיוק בהם הוא עיקר עניינם. מכאן אף מסתבר מדוע לא מצויים תאריכים בנבואות של נביאי-הכתב. פרט לציון הכתובות בראש הספרים, וגם זה רק במרביתם, שמהם אנו למדים על תקופתו של הנביא, כמעט ולא מוזכרים סדרי זמנים בתוך דברי הנבואה. ואכן, הרבה עמלים הפרשנים והחוקרים לגלות את הרקע של הנבואות למיניהן.
אפשר שבעצם העלמת תאריכי ההתנבאות יש צד אידאי-חינוכי: אין הנבואה קשורה בזמן, אם ניתנה להיכתב, הרי היא נכס לדורות, וגם אם נאמרה לשעתה, ובשעת-זמן היסטורית יש לה משמעות מעבר לסדר הזמנים.
בספר ירמיהו אנו מוצאים כמה חריגות מכללים אלה. אמנם בחלק הראשון של ספרו, בי"ח הפרקים הראשונים מסודרות הנבואות בלי ציון הרקע ההיסטורי, והרבה עמל הושקע כדי לחשוף רקע זה.
אך לעומת זאת בחלק השני מפרק י"ט עד פרק ל"ו מצוין התאריך ברוב המקרים והסיפורים, וכן בחלק השלישי, בסיפור העניינים ההיסטוריים.
בספר יחזקאל מופיעות לראשונה נבואות בציון תאריכים בראשן, והדבר נשנה אצל שני נביאי הבית השני – חגי וזכריה. בצורה כזו אפשר לעקוב אחר חלק גדול מפעילותו של הנביא. עובדה זו המקלה, אמנם, על הבנת מעשי הנביא, מעוררת שאלה כפולה: למה דווקא לנביאים אלה נתייחדה תופעה זו של פירוט תאריכים, ושנית, מה נמצאנו למדים מסדרת התאריכים להבנת דברי הנביא.
דומה שלשאלה זו על ציון תאריכים בספרי הנביאים שבגלות ושלאחרי הגלות לא ניתנה עדיין תשובה מספיקה. יש שראו אצל יחזקאל נטייה לפירוט מדוקדק, ומכאן הזכרתו פרטים רבים מורכבים ומסובכים, וביניהם אף הזכרת התאריכים. תופעה זו היא בית-אב ליצירה הלאומית כולה שבית הולדתה בבבל, כזו שבאה לידי ביטוי בפירוט הגדול של דיני תורה שבע"פ, בהתענפות ובהשתרגות של היסודות המקראיים.
מכל מקום, גם אם אינה מוסברת דיה, היא, על כל פנים נתון, ועלינו לברר באיזו מידה היא תוכל לסייע לנו בהבנת נבואות יחזקאל.
שלוש-עשרה נבואות קבועות במסגרת של תאריכים מפורטים. ראשית, ההתגלות לנביא בה' לחודש תמוז בשנה החמישית לגלות יהויכין; לאחר שבעת ימי האלם, "משמים בתוכם", באה סדרת המעשים האלמים, ואילו התאריך השני מופיע בראש פרק ח', בשנה השישית לגלות יהויכין, בה' לחודש אלול, דהיינו שנה וחודשיים לאחר הנבואה הראשונה.
התאריך הבא הוא בשנה השביעית בי' באב (פרק כ'), שוב כשנה מאז ההתגלות שקדמה לה. "בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש... סמך מלך בבל אל-ירושלים" (פרק כ"ד) הוא צום עשרה בטבת.
הנבואה על צור (פרק כ"ו) היא בשנה העשתי-עשרה באחד לחודש, ולא צויין איזה חודש. אי-ציון התאריך המדויק כרוך בבעיה פרשנית על בוא בשורת החורבן, ואין כאן מקומה.
השנה העשירית, דהיינו שנה לפני החורבן, היא הכתובת בראש נבואת הפורענות על מצרים (פרק כ"ט), ואגב כך באו עוד כמה הזכרות הקשורות לחורבן שיבוא על פרעה ועל ממלכתו. ואילו מן הבחינה הישראלית חשובים שני התאריכים האחרים: בפרק ל"ג, על בוא הפליט בחודש טבת, היינו כחמישה חודשים אחרי חורבן הבית, ובראש פרק מ', "בעשרים וחמש שנה לגלותנו", דהיינו ארבע-עשרה שנה לאחר החורבן, אז חוזה יחזקאל את המראה הגדול על תקומת העיר והמקדש.
להשלמת המסגרת התאריכית יש לציין את החריגה הנזכרת בפרק כ"ט "בעשרים ושבע שנה", דהיינו כשש-עשרה שנה לאחר החורבן, והיא למעשה העדות האחרונה המצויה בידינו על התנבאותו של יחזקאל.
סיומה של נבואה זו, שהיא לפי האמור דבריו האחרונים של יחזקאל: "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל, ולך אתן פתחון פה בתוכם", מוביל אותנו שנית לבעיית האלמות ופתחון הפה ביחזקאל המתייחסת בעיקרה לתקופה הראשונה של פעליו הנבואיים.
בנקודה זו נפגשת בעיית פתחון-הפה עם בעיית התאריכים. בין ההתגלות הראשונה לשנייה חלפו שנה וחודשיים, בהם נצטווה הנביא לשכב ארבע מאות ושלושים יום על שני צדיו. ציון זה של מספר הימים לא בא עד היום על פתרונו, ומלבד הדגשת העובדה שהעניין רומז להוראות כרונולוגיות מסויימות, קשה ליישב את העניין יישוב מוחלט.
בין הנבואה הראשונה לשנייה חלפו כ-430 יום, היינו כשנה וחודשיים. בהתחשב בעובדה שחשבונות קידוש החודשים עפ"י מולד הלבנה שונים במספר ימים מהחשבון הנקוט בידינו כיום, נמצא שאותה תקופה של שכיבת אלם, היא-היא התקופה שבין הופעתו הראשונה של הנביא בתוך הגולה, לבין בואם של זקני יהודה לדרוש את דבר ה' מהנביא.
הנביא עצמו לא יזם דו-שיח עם העם, הוא אילם לגביהם, אלמות זו סרה ועבותי המאסר הוסרו, שעה שהעם התעורר לבקש את דבר הנבואה. דרישה זו עצמה היא שפתחה כביכול את פיו של הנביא.
אמנם זקנים אלו ישבו בבבל, ואכן רק אתם קיים הנביא מגע שבדיבור, ואילו לאנשי ירושלים המשיך לחזות חורבן, ורק חורבן.
שעה שהחורבן נתקיים, נפתח כביכול פיו של הנביא לעם כולו. פתחון פה זה הנזכר בנבואה האחרונה של יחזקאל בשנה "העשרים ושבע לגלותנו", יותר משהוא לשעתה הוא לדורות, הוא שמצמיח קרן נצחית לנביא ולחזונו האדיר על בניית ירושלים והמקדש מחדש.