פרשת במדבר: קדושת הפרטים הקטנים

קדושת שבט לוי ובחירתו באה לידי ביטוי בצעד ראשון שבו ה' מצווה את משה לקחת את הלווים תחת הבכורות בבני ישראל. סיפור החלפת הבכורים בבני לוי תופס נפח רב והוא כולל הגרלה וגם מציאת פיתרון לפדיון מספר בכורים שלא נמצא להם לוי שיחליף אותם.

הציווי של החלפת הבכורות כולל רכיב שנזנח מעט: "ואת בהמת הלוויים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל". הציווי להמרת קדושת הבהמות בבהמות הלוויים נזכרת פעמיים בסמיכות לציווי על ההחלפה בין הלוויים עצמם ובין בכורות בני ישראל (בפסוקים מא, מה).

מפשט הכתובים משמע שכשם שבני לוי התקדשו כולם בקדושת הבכורות ולא רק הבכורים שבהם, כך בהמת הלוויים התקדשה בקדושת בכורות בני ישראל. במסכת בכורות יש דיון לגבי היקף ההחלפה הזו ופרטיה: האם מדובר בפטר חמור או גם בבכור בהמה טהורה. כמו כן, לומדים שבכורות הבהמה לא הוצרכו להגרלה וכל שה של בן לוי עשוי היה לפדות הרבה פטרי חמור.

יש לתהות על משמעותה של החלפה זו שנראית כמעט פיקטיבית ושנעשית ללא דקדוק וספירה. אם לגבי הלוויים משמעות ההחלפה מובנת: הם מחליפים את הבכורים בעבודת המקדש, מדוע יש צורך ל'החליף' את בהמות הבכורים בבהמותיהם של הלווים? במה ייחודן ובמה קדושתן?

הרש"ר הירש עונה על שאלה זו.:

כבר אמרנו שהחמור הוא בהמת משא, והוא מייצג את הרכוש המיטלטל; וקדושת פטר חמור מבטאת, שכל הרכוש הדומם של המשפחה קנוי לה'; וזו משמעות פדיון פטר חמור על ידי שה הנמסר לכהן: אין ערך ואין משמעות לרכוש הדומם, אלא אם כן הוא הופך לחי - באישיותו החיה של האדם - ומנוצל למטרות המקדש.

לפי דבריו, פדיון פטר חמור מעמיד במרכז את החמור שהוא הפחות שבבהמות, עסוק בעבודות סבלות ועניינו בשמירה על מטלטליו של האדם, על חפציו וכליו. כליו של האדם הם הרחבה של גופו ואישיותו ועל כן, גם שם שורה הקדושה. וביטויה המוחש בקדושת פטר החמור.

החלפת קדושה זו בבהמת הלוויים מצריכה הסבר נוסף: נמצא, שהלוי חייב לראות את עצמו כעובד המקדש לא רק בצד הרוחני - המוסרי של אישיותו אלא גם באמצעים של קיומו.

המסקנה מדבריו של הרש"ר היא, שהמקדש אינו רק "מקום העבודה" של  הלוויים אלא הם ואשר להם הופכים לחלק מן ה"מקדשיות". כל מהותם וישותם הופכת להיות מסד לעבודתם. באופן זה, גם בהמתם הופכת להיות כלי עבודה במקום חפץ ורכוש. רעיון זה של מעמד הלוויים כבעלי מעמד שונה מתבטא גם ככל הנראה בכך שאין ללוויים חלק ונחלה בארץ ישראל:

הלויים נצטוו לוותר גם על חלקם באדמת הקיום הלאומי; וקיומם היה תלוי בתרומות, שהאומה הפרישה מרכושה, כאות לכניעתה לה', למען לימוד התורה וקיומה. זו היא אפוא החובה המוטלת על בני לוי: הם עובדי המקדש "בדם ובדמים", בכל נפשם ובכל מאודם;

הרש"ר מסיק מהתפיסה הכוללת של הלויים ורכושם כקדושים, את עוצמת השליחות שמתבקשת מן הלויים "בכל נפשם ובכל מאודם".

את הקשר בין קדושת בני לוי לקדושת בהמתם ניתן להבין גם בדרך שונה, תוך הדגשת העובדה ששתי החלפות אלו מתבצעות בשם קדושות המצויות במינונים נמוכים יותר בבני ישראל (בבכורים בלבד, ובתמורה- כל בהמת לוי וכל לוי) .

לשם הבהרת הרעיון כדאי להתבונן בתופעת הטבע, המכונה "פרקטל": צורה שמוכרת במימדים גדולים חוזרת על עצמה במימדים קטנים יותר המרכיבים את הצורה הגדולה בעזרת העתקתם שוב ושוב. דוגמאות לפרקטלים קלים להבנה הם מתחום הגיאומטריה. ניתן למצוא צורות קטנות שבהצטרפותן יוצרות צורה גדולה הדומה לכל הצורות הקטנות. אך נמצאו תופעות דומות גם במתמטיקה ובטבע בכלל. פריי ריצ'ארדסון ניסח את הרעיון במשפט: "למערבולות גדולות יש מערבולות קטנות יותר ולהן יש קטנות עוד יותר..." (המאה ה-20). רעיון זה הובע כבר לפניו בסאטירה של ג'ונתן סוויפט, מחבר 'מסעות גוליבר': "ולפרעוש קובעים המדענים, יש פרעושים קטנים יותר שניזונים ממנו..." (המאה ה-18) (ראו: על טבעו המתמטי של הטבע, מחשבות). הרעיונות האלה הופכים את החיים ואת ההוויה כולה לסידרה רציפה שמורכבת מתופעות רבות שונות בגודלן אך שוות במהותן.

העברת הקדושה מן המימדים הקטנים שלה אל הגדולים שבה, המתוארת בפרשתנו, מזכירה תופעה זו. הקדושה מצויה בעם ישראל והיא מצויה גם בבהמותיהם. העתקת הקדושה לצורה הגדולה, אל הלוויים, חושפת את העובדה שיש אנשים שהם תופעת הקדושה עצמה. כשבבהמות ישראל יש בכור אחד שיש לפדותו, אך בהמתם של הלוויים פדויה מעיקרה. אך הדמיון איננו רק ביחס שבין קדושת ישראל וקדושת הלוויים. ניתן להשוות גם בין קדושת האדם והבהמה כפי שעושה הפסוק: התופעה שאנו מגלים בבני האדם היא אותה התופעה שנמצאת בבעלי החיים. הדמיון שבין האדם והבהמה מסייע להבין את מושג הקדושה ולראות שהלוויים דומים לכלי קודש, הם מתבקשים לוותר על מאווייהם האישיים על צרכיהם הבסיסיים ומן הבחינה הזו הם מושווים לבהמתם הרתומה לעבודת הקודש. הם הופכים מאישיות לסמל ומאנשים לבעלי תפקיד. בדרך חייהם המוקדשת כולה לעשייה רוחנית, הם מהווים את החומר המרוכז של הקדושה,  המצויה במינונים קטנים יותר בעם ישראל. אשר גם הוא מ"מטלטליו" של הקב"ה, ומחפצי הקדושה שלו.

הפרדיגמה של הפרקטלים מסייעת להתבונן בפרשיית ההחלפה בין הבכורות ללויים, ובין בהמותיהם ולהסיק ממנה כמה מסקנות. ראשית, ההבנה שאין הפקעה של הקדושה, ושהלוויים אינם אלא מודל מוגדל של מה שכבר קיים בעם ישראל ובבריאה כולה. אבל בעיקר פרשיה זו מבהירה שהמהלך שנעשה בפרשתנו, הוא מהלך של הגדלה ושיקוף ואפילו "הגשמה", המדגיש היבט שהבכורים החמיצו:  האלוקות – הקדושה –  משתקפת גם בדברים הקטנים.