אויבי איש אנשי ביתו

הנבואה הראשונה של פרק ז' מדברת על ריקבונה של החברה הישראלית. הנביא מקונן על מצב החברה, כמי שהדבר נוגע לו אישית:

"אללי לי. כי הייתי כאוספי קיץ, כעוללות בציר, אין אשכול לאכול, ביכורה אוותה נפשי" (א).

הנביא מדמה את עצמו לאדם ההולך בסוף הקיץ, מתאווה לאכול תאנה, מחפש שמא נותרו תאנים על העץ, תאנים שבדרך כלל אינן נלקטות, אך אינו מוצא. הוא מדמה את חסרון הצדק והיושר בחברתו לרעבונו של האדם המחפש פירות בכרם לאחר הבציר, ואינו מוצא. הוא מנסה למצוא ולו צדיק אחד, אך אין צדיק בארץ. "אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אין" (ב). 

לעומת זאת הוא מתאר מה כן מצא בחברה: "כלם לדמים יארובו, איש את אחיהו יצודו חרם" (ב). הנביא מתאר את שחיתות אנשי השררה: "השר שואל והשופט בשילום" (ג) - השרים והשופטים מבקשים שוחד. אך תוכחתו זו של מיכה אינה מופנית לעשירי העם ולשליטים בלבד, אלא אל העם כולו. הציור שמצייר הנביא הוא עגום ביותר. הוא מתאר את הניוון החברתי. אי אפשר לסמוך לא על ידידים ולא על בני משפחה. הנביא פונה אל שומעיו בקריאה: "אל תאמינו ברע, אל תבטחו באלוף, משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. כי בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה. אויבי איש, אנשי ביתו" (ה-ו). החברה כולה עוסקת במארב לדם נקי ובציד חפים מפשע "איש את אחיהו יצודו חרם" (ב). חרם כאן משמעו רשת לדיג, והוא מקביל לציד.

גם ירמיה הנביא פנה אל בני דורו בקריאה דומה: "איש מרעהו השמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב, וכל רע רכיל יהלוך. ואיש ברעהו יהתלו, ואמת לא ידברו, למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו... חץ שחוט לשונם מרמה דבר, בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו" (ירמיהו ט', ג-ז)

במצב עניינים שכזה, כשהחברה רקובה ואי אפשר לסמוך על בני האדם, לא נותר אלא לקוות לה'. הנביא מסיים את קינתו בהבעת בטחונו בה':

"ואני בה' אצפה, אוחילה לאלוהי ישעי, ישמעני אלוהי" (ז)

התפילה לה' היא מקור עידוד ושמחה למתפלל.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת