איך מתווכחים עם ריבונו של עולם?

עומד אברהם אצל הא-להים ומתווכח על מה ששמע רגע לפני, על אפשרות כיליונן של ערי הכיכר הפוריות, סדום ועמורה.
מניין עלה בדעתו של אברהם שהסמכות המוסרית העליונה, עשויה לשפוט שלא על פי אמות המידה הראויות?

אברהם מניח כי הוא נושא ונותן עם "הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ" (כה).
הנחת תשתית אודות גלגלי הצדק המניעים את המנגנון הדתי, ואודות הצדק החייב להיעשות.
בשם הנחה זו שואל אברהם: "הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע?".

אך מה יעשה אדם המפקפק בהוראה שיצאה מפי סמכות אנושית?
ראשית, עליו לזהות מה טיב ההוראה העומדת לפניו - 
כפי שכתב השופט בנימין לוי בשנת 1957:
"אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, 
אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – 
זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל 
ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו" (ביד"צ מר3/57/).

זאת ועוד, עליו לכלכל היטב את צעדיו לנוכח בעל הסמכות, לנהוג בעדינות ובשום שכל בכל הנוגע ל'איך', כדברי רש"י על פסוק כג בבראשית י"ח:
"ויגש אברהם - 
מצינו הגשה למלחמה...
הגשה לפיוס...
והגשה לתפילה...
ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות, ולפיוס ולתפילה".
פירושו של רש"י מהלך בין שני עקרונות. 
האחד 'המלחמה', החובה לפקוח עין בוחנת ולהשמיע ביקורת נוקבת כלפי הסמכות.
השני הוא הפיוס והתפילה, הרכנת ראש וקבלת מרות מלאה על אף הדברים הקשים שעומד אברהם להשמיע.

כיצד מקיימים את האיזון העדין שבין קבלת הסמכות ובין הביקורת אודותיה?
פירוש רש"י מעניק מודל השייך לעולם הדתי, עולם בו דבר הא-ל הוא הסמכות העליונה והבלתי מעורערת, 
האם (וכיצד) ניתן לתרגם מודל זה למסגרות בהן הסמכות איננה מוחלטת?
הפעם נסיים עם סימן שאלה.

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג