אין תקווה

פרקים א'-ג' מתארים את נבואת ההקדשה של יחזקאל - המרכבה הופיעה ועליה א-לוהי ישראל שניבא אל יחזקאל את נבואת ההקדשה. משנסתיימה הנבואה והמרכבה עזבה, הכתוב מתאר את העצב הגדול בו שרוי יחזקאל: "וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה. וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר וָאֵשֵׁר הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם" (טו).

המילה "חָזָקָה" מתארת חוויה טראומטית שאינה נרגעת, אלא מתעצמת ומהדהדת בעוצמה חזקה מרגע לרגע, ושבעה ימים לאחריה יחזקאל יושב ושותק. מה היה כל כך קשה בנבואת ההקדשה? האם הנבואה על החורבן היא שהעציבה את יחזקאל? אין ספק שכן, אולם דומה שיש בנבואה עוד אלמנטים שהוסיפו לכך. נבואות תוכחה, קשות ככל שיהיו, יש בהן גם אופטימיות ותקווה – אולי עוד יחזור העם בתשובה. אך בנבואת יחזקאל אין קריאה לחזרה בתשובה ואין בה התכווננות לדיאלוג עם העם - "אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ" (יא),  "וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" (ב', ה). יחזקאל צריך לומר את דברו, בין אם ישמעו ובין אם לא, ומטרת הנבואה אחת – בחלוף הזמן ידעו שהיה נביא שהתריע.

בספר ירמיהו לכל אורכו ישנה תקווה. בתחילה ירמיהו קיווה לעצור את החורבן, ומשעה שנגזרה הגזירה, ניסה ירמיהו למזער את הנזקים. למשל - הוא הציע להיכנע לבבל ולהישאר בארץ תחת שלטון הבבלים. יחזקאל שונה. הוא מנבא נבואת חורבן טוטאלי, ללא כל אפשרות הצלה ובלא תקווה ליושבי ירושלים.

הנבואה קשה גם בלשונה. הכינוי החוזר לעם ישראל בנבואת ההקדשה הוא "בֵּית מְרִי" (ב', ה, ז, ח; ג', ט, כז) ומשמעו שישראל לא רק מרדו, אלא זוהי מהותם.

לאחר שבעה ימים באה נבואה שמצווה עליו לשתוק - "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ. וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם. וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה. וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה" (כד-כז).  

מהות הנביא היא להוכיח, להתריע, לדבר. המילים 'נבואה' ו'דממה' הן כמעט מילים סותרות. נראה שיחזקאל לא היה יכול לדבר את נבואתו הקשה והמדכאת, ולא נשאר לו אלא לשתוק.

נבואת ההקדשה, למרות היותה מרה, יש בה גם מתיקות. פעמיים מצוּוה יחזקאל לאכול מגילה. בראשונה הוא אינו אוכל "וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי" (ב', י). בפעם השנייה יחזקאל אוכל, והנה ישנו מהפך - "וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (ג', ג). נראה שיחזקאל הבין שהחורבן הוא סוד הבניין המחודש של עם ישראל, והבנה זו עוזרת לו לקבל את נבואתו.

הערה: אמרנו שאין בנבואת יחזקאל קריאה לחזרה בתשובה, והנה נבואת ה'צופה' (טז-כא) היא קריאה לנביא להזהיר ולהחזיר את העם בתשובה. מסתבר שנבואת ה'צופה' אין מקומה בפרק ג' אלא בפרק ל"ג. היא הועתקה לנבואת ההקדשה מסיבות שונות, ורמז לכך ש'פרשה זו אין זה מקומה' היא ה'פרשה' (=הפסקה) באמצע פסוק טז, שמהווה ראיה לתחיבה של יחידה שלא במקומה.

באדיבות אתר 929