אינטימי מדי או קשה מדי?

"אין דורשין במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" (חגיגה ב, א)

קיימת גישה אחת הטוענת שמעשה מרכבה נאסר בלימוד מפאת עומקו והקושי להבינו, וגודל המחיר של טעות בנושא כה רגיש. ראש המדברים בענין זה הוא הרמב"ם.

לעומת זאת, מתוך דברי הגמרא ניתן להבין שעיקר הבעיה איננה חשש הטעות אלא הצניעות המתבקשת מפאת האינטימיות הייחודית של הנושא, העוסק במראות אלוקים. לכן נאסר כל עיסוק שהוא שאיננו אינטימי, ולכן אסור לדרוש ליותר מתלמיד אחד, אף אם יש כמה תלמידים העומדים על דרישות הלימוד (שהינם חכמים המבינים מדעתם שכבר עברו את השלבים המוקדמים יותר של הלימוד העיוני), אין ללמדם אלא ביחידות ובראשי פרקים, וזאת מפאת הפגיעה באינטימיות ולא בגלל הסכנה של טעות.

ניתן לומר שהויכוח מסביב לטעם האיסור משקף גם תפיסות יותר בסיסיות ביחס לאופי ההתגלות ולטיב הראייה האנושית המתבוננת בה.

הצעה אחת רואה את הנביא כעבד אהוב של המלך, המקבל רשות להיכנס מאחרי הקלעים ולראות דברים הנסתרים מעיני האחרים. החיבה אליו כעבד מיוחד שהסודות נגלים בפניו משקפת את אמונו ואהבתו של האדון אליו, המוכן לאפשר לו את ההצצה ("נפתחו השמים"; א) מאחרי הפרגוד מפאת הקרבה שביניהם.

הדעה הנגדית תופסת את חזון המרכבה כהתגלות העוצמה האלוקית המרשימה בפני האדם הבא להיכל כמבקר. אין כאן חשש לגילוי דברים אינטימיים שאינם מיועדים לעיניים זרות, שהרי כל תכלית החזון הוא להרשים את המתבונן. הצופה אינו נתפס כאחד מבאי הארמון אלא כאורח האמור להתרשם מגדלותו של מלך מלכי המלכים, ועל כן החשש איננו מפאת עצם גילוי הדברים האמורים להיות מכוסים אלא מפני אי הבנת המעמד והטעויות הקשות שתיגרמנה כתוצאה מכך.

לפי דברי הגמרא, נראה שיש לאמץ את שתי הגישות, הן זו של הרמב"ם החושש מטעות ועל כן צריך אנשים ראויים, והן זו הטוענת לצורך בהסתרת הענין ועל כן הלימוד נעשה רק ביחיד.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון