המדרש ממשיל את מעשה המנורה להדיוט המתכונן לבואו של המלך אל ביתו ומתמלא בושה נוכח כליו הפשוטים אך המלך מודיע לו שהוא מעוניין דווקא באלו. ה'שפת אמת' מלמדנו שדווקא הבושה, המביאה לידי התבטלות, היא זו שמאפשרת את נוכחות השכינה.
המדרש בבמדבר רבה (טו, ח), בהתייחסו לציווי על המנורה, מביא משל "למלך שהיה לו אוהב, אמר לו המלך: תדע שאצלך אני סועד אלא לך ותקן לי". המדרש ממשיך ומתאר את האיש הפשוט שמתקין מיטה של הדיוט ומנורה של הדיוט וכו' ולבסוף, כאשר מגיעה פמליית המלך המכובדת, הוא נבהל נוכח הפער העצום שבין כבודו של המלך לבין פשטות כליו ומבקש להצניעם למען לא יבוזו לו על הכלים. כאשר המלך מגיע הוא שואל "לא אמרתי לך שאצלך אני סועד? למה לא התקנת לי כלום?" לאחר שהוא מסביר למלך את בושתו אומר לו המלך "חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך".
ה'שפת אמת' (תרל"ח) מבקש לרדת לעומקן של התנהגויות אלו – של המלך ושל האיש הפשוט, ודורש את המילים "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (ב). הוא שואל מדוע לא כתוב "יאירו ששת הנרות", שהרי הכוונה היא שששה נרות מאירים על עבר הנר השביעי? הוא מסביר שהכוונה היא שכל השבע מופנים אל מקום אחר: אל פנימיות המנורה. ישנה תכלית, אידיאה, ומשמעות שגבוהה מן האורות עצמם.
אלא שלכאורה זה מבטל את משמעות האורות עצמם והכהן שידע שהאורות הם בסך הכול כצל לעומת האורות העליונים יבוא לידי בושה וירגיש שמעשיו קטנים ומצומצמים. אלא שדווקא בושה זו, ההתבטלות הזו, גורמת למלך לוותר על האורות הגדולים ולהשרות את שכינתו על האורות הקטנים.
ה'שפת אמת' מלמד שמהלך זה אינו נוגע למנורה בלבד. כל אדם המתכונן לעשיית מעשים וקיום ציווים מרגיש בשלב הראשון סיפוק וחדווה. אך לפתע חש האדם בושה הנובעת מההיזכרות בפער התהומי שבין האדם לאלוקיו. מדוע יחפוץ הקב"ה במעשינו? אלא שדווקא בשלב זה, בו האדם 'מפנה מקום' על ידי ההתבטלות, אז יש למעשיו מקום לעלות לפני המלך! האדם שבא מתוך ההכנות שלו לקבל את השכינה, אינו בא לקבל אלא לקחת. הוא גדוש בעצמו. הבושה היא התרת החבלים ושחרור היתדות. דווקא כאשר האדם מוותר על ההכנות (לאחר שהתאמץ) שורה השכינה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון