מה פשר אמירת העם בעומדם בבית ה': "נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה" (י)? נראה כי על מנת להבין את פשר דבריהם יש להבין את המילה "נִצַּלְנוּ" כביטוי שמקורו בשפה הארמית.
"וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה" (י)
לא כדי להביע את תודתם על שניצלו מצרות באים פושעים אלו אל מקדש א-לוהי ישראל, וכיצד אפשר לצרף יחד את אמרם "נצלנו" עם "למען עשות את כל התועבות האלה"?
בצירוף המילים התמוה שבפסוק י' התקשו גם התרגומים הקדומים; השבעים מתרגמים: "נמנענו (מלעשות)", ואולי במבטא "נצלנו" במשמעות "נאלצנו" (כדעת נסטלה), וגם זה בוודאי אינו ביטוי טבעי ומסתבר; ותרגום יונתן והסורי תירגמו בציווי: "שיזיבנא" (לא "אשתזיבנא"), כלומר "הצילנו", אבל אין צורת "נִצַּלְנוּ" בפיעל יכולה לבוא במשמעות כזאת, ומצד העניין, כיצד יאמרו האומרים: "הצילנו - למען עשות כל התועבות האלה"? וכך אין תירוצי הפרשנות מניחים את הדעת.
ואולם, אין הבא אל בית האלוקים מתכוון אלא להתפלל שם. ועל כן מה שנדרש בהבנה טבעית הוא: "ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם: נתפלל", וזאת, כנאמר בהמשך, על מנת להמשיך בתועבותיהם. כי כן היו פותחים את דברי התפילה בביטוי כגון זה: "(הבה) נתפלל", כשם שעד היום אנו פותחים, למשל, את ברכת המזון בביטוי מקביל לכך: "(רבותיי) נברך, נברך... שאכלנו משלו ובטובו חיינו".
והנה בארמית תרגומו של "נתפלל" הוא "נצלי", וגם כאן אפשר הדבר, שהנביא מזכיר ביטוי כזה בלשון העם, בארמית ולא בעברית. ונקל להבין, כיצד נאלצים היו אנשי המסורת, שהעתיקו את ספרו של ירמיהו, להבין את האותיות "נצלי" כאלו לפניהם צורה משורש "נצל" בעברית.
אם נכונה היא הנחה זו, שיש לבקש במלה "נִצַּלְנוּ" שריד של ביטוי פולחני ארמי, בתופעה המקבילה אל הנאמר בפרק י', יא, גם הוא בלשון תפילה והשבעה: "כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה", כי אז עלינו לבדוק את כל נוסחו של ספר ירמיהו בכיוון זה: שמא יש לבאר גם מקומות קשים אחרים בנבואת הנביא מתוך הנחת יסוד זו, שמובלעים בהם ביטויים, שמקורם בארמית ולא בעברית.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת