גורלה של העיר העליזה

צפניה התנבא בימי יאשיהו, ככל הנראה לפני טיהור הארץ מעבודה זרה בשנת שמונה עשרה למלכותו. הוא ניצב לפני עליית האימפריה הבבלית, ומנבא על נפילת האימפריה האשורית ושאר הממלכות האזוריות, המתוארת בנבואותיו בצבעים עזים. צפניה כורך יחד את גורלה של יהודה עם גורל שאר הממלכות שסביבה, כיוון שהיא שקועה בחטא כמותן עוד מתקופת מנשה. בדומה לישעיהו, שניבא בראשית התקופה האשורית, גם צפניה, העומד על סף סיומה של התקופה האשורית, מנבא בסגנונו המיוחד חזון אוניברסלי על קץ האלילות.

בפתיחת פרק ב' קורא צפניה ליהודה לשוב בתשובה (א-ג), ואחר כך הוא עובר מעם לעם ומממלכה לממלכה: הוא חוזה את השמתה של ארץ פלישתים (ד-ז), מואב ועמון (ח-יא), והכושים (יב). הפרק נחתם בנבואה על חורבן נינוה, בירת אשור (יג-טו).

פעמיים בפרק מונגד מצבה הנוכחי של עיר מפותחת ו'עליזה' עם עונשה העתידי: כך לגבי שממת ערי פלישתים (ד-ה) וכנגדה רביצת שארית בית יהודה (ז), שממת נינוה (יג-טו), וכנגדה רביצת חיות (טו). מה מסמלת הרביצה בפסוק טו? השוו לנבואה בפרק ג',יא-יג: מה המשמעות הנוספת המסתמנת שם בין ה'עליזות' ל'רביצה'?

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"