דמותו של נחמיה

פעולותיו של נחמיה הן של איש בעל רצון עז ויד תקיפה. הוא חשדן ביחסים שבינו לבין אחרים ונוהג בפקחות ובזהירות (ב', יב-טז; ו', ב-ד).

בניגוד לעזרא המתפלל ומורט שיער ראשו הוא, נחמיה מקלל ומורט שערות אחרים (י"ג, כה).

אין נחמיה סומך על ניסים, ואינו בז לשימוש בכח. להפך - הוא דורש מן המלך צבא ללוותו וגם מקים גדוד צבא בירושלים עצמה. ראשית הופעתו היא כפחה פרסי (ב', ט-י), המכיר את ערכו ויודע את זכויותיו שניתנו לו ומודיען גם לאחרים (ב', יח; ה', ח). הוא איש המעשה השקול והזריז, ולבסוף הוא מגשים לא רק את תכניותיו, אלא הוא גם מסיים מפעלים שהתחילו אחרים שקדמו לו ולא עלה בידם (שהרי בסידור המקדש למשמרותיו הוחל עוד בימי זרובבל (עזרא ג', ח-י); בהפרדת נישואי התערובת התחיל עזרא בעסק גדול (עזרא ט'-י'); ואף בתיקון החומה התחילו בימי עזרא (עזרא ד', יב)).

נחמיה נהג את שלטונו ביד רמה ובתקיפות גם כלפי היהודים וגם כלפי הגויים, לא רק בכל הנוגע לתיקון חומת העיר ולביצורה, אלא בכל העניינים שראה אותם כצורך הכרחי לתיקון החברה וטובת הציבור.

הוא ארגן את בניית החומה על פי נורמות שהטיל על קבוצות שונות (ב', יז; ג', א-לב), וארגן את ההגנה על העיר (ד'). הוא לא הסתפק בהקמת השערים והבירה, כי אם סידר גם את השמירה עליהם, וכן מינה את אחיו חנני לשר הבירה כממונה נאמן על משמרת בטחון העיר - ולבסוף ציווה על מעשר אדם כדי ליישב את שטחה הנחרב והריק של העיר המוקפת חומה (ז', ד-ה; י"א, א-ב).

בתוקף סמכותו הרבה ביטל את השיעבודים הכבדים שהטילו העשירים והתקיפים על הדלים (ה') וכן הכריח אנשים בעוצם ידו לבטל נישואי תערובת, ואף מגדולי הכהונה השלטת לא נרתע (י"ג, כג-כח). כשראה בזה צורך - התערב גם בתחום המקדש כדי להשליט שם טהרת הקודש, כפי שהורו עזרא ובית דינו (י"ג, ז-יד, כט-לא).

המעשה החשוב ביותר הוא כריתת האמנה (י') שהיא פעולה קונסטיטוטיבית על יסוד התורה, שאפשר לראות בה סיכום של פעולת עזרא ונחמיה וגיבושה לדורות הבאים.

בכח שילטונו השליט נחמיה את שמירת השבת באמצעים אדמיניסטרטיביים, נגד רצון החורים והסגנים התקיפים, ובכח הזרוע הרחיק את הסוחרים הצוריים מסביבת ירושלים (י"ג, טו-כא), כשם שדחה את מזימות צרי יהודה בשעת בניין החומה (ב', כ; ו', א-ח).

לא לריק חששו ראשי עמי הארצות לבניינה של ירושלים הבצורה ועכבו את מימושה מימי שיבת ציון הראשונים, כי הם ידעו לנכון שבשעה שהעיר תיבנה יתבצר שלטון יהודי עצמי ולאומי אשר ממנו צפויה גם התפשטות המדינה, שבסופה תפגע גם בהם, היורשים הבלתי-חוקיים, אשר נושבו שם מכח שלטונות כובשי ארץ ישראל ומחריביה. את אשר יגורו בא להם עם התמנותו של נחמיה לפחה ביהודה.

אמנם נחמיה לא היה הצמח מבית דוד המיוחל, ואף לא מלך, אבל תוקף מלכות היה בידו, כח פוליטי ריאלי היה לו. משיח לא היה, אבל בימיו ועל ידו התגשמה הנבואה שנועדה לכורש "הוא יבנה עירי" (ישעיהו מ"ה, יג).

נערך ע"י צוות אתר התנך, מתוך תנך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, מבוא לספרי עזרא ונחמיה.