דן הופכת למוקד עליה לרגל

ירבעם בן נבט, שהיה מלכהּ הראשון של ממלכת ישראל, הציב שני עגלי זהב בשני קצוות ממלכתו, בדן ובבית אל, במטרה ליצור אלטרנטיבה לבית המקדש שבירושלים, בעומק שטח ממלכת יהודה, ובכך לשלול את האפשרות לאיחוד מחודש של הממלכה או לזליגה חלקית של שבטים מסויימים לממלכת יהודה. בפועל, העגל ש'תפס' בציבור היה העגל אשר בדן, על אף היותו בקצה הישוב הישראלי בארץ (מלכים א י"ב, כט-ל): "וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן: וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן".
ניתן להעריך כי אחת הסיבות העיקריות שהביאו לרעיון להעמיד פסל בדן, ולכך שבפועל הוא אשר תפס בממלכת ישראל, היא העובדה שכבר שנים קודם לכן היוותה העיר 'דן' - היא לשם - מרכז 'עליה לרגל' לפסלו של מיכה, שהועתק מהר אפרים לדן, כמתואר בפרקנו: "וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלוֹהִים בְּשִׁלֹה" (לא).
ולכך רמז כאן הנביא, כשאמר פסוק קודם לכן: "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ" (ל).
כלומר, אף על פי שפסל מיכה שימש כפולחן אלילי 'כל ימי היות בית האלוהים בשילה', ולאחר מכן פסקו מלעבדו, מכל מקום, יהונתן בן גרשם וזרעו המשיכו לשמש ככהנים לשבט הדני בעבודת פסל הזהב שבדן, עד יום גלות הארץ בימי סנחריב.