אכילת הדבש הטמא שנמצא בגווית האריה גוררת ביקורת על שמשון, שיחד עם ירידתו לתמנתה מעידה על תהליך התנתקותו מייעודו ומקדושתו.
"וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ. וַיִּרְדֵּהוּ אֶל-כַּפָּיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל…" (ח-ט)
הצורה "וילך הלוך ואכול" מיוחדת מאוד. לא מדובר כאן בשני פעלים שונים שמשמעותם כי שמשון גם הלך וגם אכל; אלא בתהליך: הביטוי "ללכת הלוך וX" מסמל הדרגתיות. כאשר בסוף המבול מסופר שהמים היו "הלוך וחסור" (בראשית ח', ה) אנו מבינים שהם חסרו עוד ועוד ועוד, וכך גם כאשר פלטי בן ליש הולך הלוך ובכה אחרי אשתו (שמואל ב ג', טז), או כאשר יצחק הולך הלוך וגדול (בראשית כ"ו, יג).
מה עניין ההדרגתיות לגבי אכילה? איזה הבדל יכול להיות בין תחילת אכילה לבין סופה?
עמדו כבר פרשנינו על הבעייתיות של מעשהו זה של שמשון. בדבש שגדל בנבילת חיה אין איסור הלכתי על אכילתו, אך הדבש הזה טמא - וראוי לקדושי ה' להתרחק מהטומאה; ציווי זה נכון תמיד (דבר המתבטא במצוות טהרה ברגל, לדוגמה), ובפרט לגבי שמשון, כפי שציווה המלאך: "ואַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא" (י"ג, ד).
אם כן, ההתייחסות להדרגתיות באכילתו של שמשון לא מלמדת משהו על כמות האכילה אלא על איכותה: שמשון, באוכלו בצורה שאינה ראויה לנזיר (גם אם לא אסורה לחלוטין), הולך ומתנתק מהייעוד הנשגב שלו - להתנזר מחיי העולם הזה, להתקרב לה' כמה שניתן; תנועה זו מקבילה לירידתו מהרי יהודה אל תמנתה שבשפלה ולהתערבותו שם בפלשתים ובבנותיהם.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער