אנחנו חיים בעולם שבו אנשים מבטיחים הבטחות, אך לא מבטיחים לקיים. זוהי בעיה עמוקה הקיימת בחברה, ושורשה מתחיל כבר בילדות. אנשי הציבור צריכים לשמש דוגמא אישית לכל העם ולהחזיר את ערכי האמינות והיושרה לסדר היום.
החשש מפני המחיר הנורא שגובה אי־העמידה בנדרים הביא לכך שבדורות שאחרי חתימת התלמוד נעשה מאמץ גדול לבטל ולהפקיע את הנדרים מלכתחילה. כך למשל התקבל הנוהג לקיים ביטול נדרים כללי בערב ראש השנה, והתקבלה לדורות תפילת "כל נדרי" בכניסת יום הכיפורים. תוקפם ההלכתי של טקסים ותפילות אלו שנוי אמנם במחלוקת, אולם ערכם החינוכי ברור - הם נועדו לצמצם את משקלם ואת ערכם של הנדרים בחיינו. משום כך נוהגים שלומי אמוני ישראל לצרף לכל משפט שיש בו הבטחה או התחייבות את ההסתייגות: "בלי נדר".
ההפרה האוטומטית של כל התחייבות על ידי ביטול מראש בתפילה או באמירת "בלי נדר", הולידה גם מסר מהופך, שלילי, של אי־נשיאה באחריות. ערכה של עמידה בדיבור ירד. תוקפה של הבטחה נחלש. אנחנו חיים כיום בעולם שבו אנשים מבטיחים, מתחייבים ומתלוצצים אחר כך: הבטחתי, אך לא הבטחתי לקיים. הבעיה של אי־קיום הבטחות היא מחלה כרונית עמוקה. פדגוגים מסבירים שהנגע מתחיל מילדות: הורה מבטיח לילדו דבר פעוט, סוכרייה או פרוטה, ואינו מקיים. בעיני ההורים הדבר אינו נחשב כלל, אבל בעיני הילד - זהו אוצר יקר שהתפוגג, חלום שנרמס על־ידי האנשים החשובים לו מכול. כך הוא למֵד מקטנותו שאין ערך לדיבור. וכך יהפוך בבגרותו לפטפטן סרק.
למרבה הצער, דווקא "ראשי המטות" שלנו - "נשיאי העדה", הפוליטיקאים, הם שקנו להם שֵם בדורותינו ובמקומותינו ביכולתם לפזר הבטחות בעת בחירות ולשכוח אותן מיד עם היבחרם, או לוותר על התחייבויות לבוחרים, או לחברים כאשר נקרית לפניהם הזדמנות לטובת הנאה כלשהי. בזה למדנו טעם חדש מדוע פרשת נדרים נאמרה דווקא לראשי המטות: מהם מצפים לשמש דוגמה אישית לכל העדה כולה. משקלה של מילה היוצאת מפיו של איש ציבור - כסלע. אם ראשי המטות יתנהגו כך, כל העם יימשך אחריהם. כאשר המנהיגות הפוליטית משדרת את ההפך, אזי ברור שהחברה כולה מאבדת את ערכי האמינות והיושרה.
לקריאת הפוסט מאת חנן פורת 'מנהיג ציבור - עמוד בדיבורך!'
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר