הבעת רגשות אינה חולשה

"ויאסֹר יוסף מרכבתו, ויעל לקראת ישראל אביו גֹשנה, וַיֵּרָא אליו, ויפֹּל על צואריו, ויבך על צואריו עוד" (כט).

לאחר שנים רבות שלא ראו זה את זה נפגשים יעקב ויוסף, ואחד מהם נופל על צווארו של השני ובוכה. הבעיה היא, שלא ברור בפסוק מי בכה על צווארו של מי. בשאלה זו נחלקו הפרשנים. הרמב"ן כותב שמסברה נראה שיעקב הוא שבכה על צווארו של יוסף. אך טבעי הוא שיעקב הזקן ינהג כך בשעה שהוא פוגש את בנו, לאחר שנים כה רבות שהיה בטוח שאינו בין החיים.

לעומתו מבין רש"י שהפסוק כולו עוסק ביוסף, והוא זה שבכה על צווארו של אביו: "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע".

דברי רש"י בשם חז"ל מעוררים התפעלות מיוחדת דווקא לאור דבריו של הרמב"ן. כפי שציין הרמב"ן, אין ספק שיעקב הגיע כאן לעוצמה גבוהה של חוויה והתרגשות, והשתוקק מאוד ליפול על צוואר בנו ולהרבות בכייה. ברם, מה לעשות, שבשעה שראה את יוסף בנו היה יעקב באמצע קריאת שמע. יעקב כבש אפוא את רצונו העז והטבעי, כדי לסיים את המצווה שבה החל. איזו עוצמה של יראת שמיים ומחוייבות לקיום מצוות נחוצה, כדי שאדם יוכל לכבוש כך את רגשותיו העזים, ולהמשיך לקיים את המצווה המוטלת עליו כאילו כלום לא אירע!

ניתן היה לפרש את האירוע באופן אחר, ולומר שיעקב המשיך לקרוא קריאת שמע כאילו לא אירע מאומה, פשוט משום שלא הציפו אותו באותו הרגע רגשות עזים במיוחד, ולא היה לו רצון מיוחד ליפול על צווארי בנו. ואמנם, יש הטוענים שהאבות ושאר גדולי האומה עבדו את הקב"ה בשכל בלבד, תוך התגברות על הרגש. לדבריהם, הרגשנות היא חולשה אנושית, שצריכים להתגבר עליה ולנטרל אותה.

ובכן, תפיסה זו נוגדת את המקרא ואת השקפת חז"ל כאחד. האבות הצטיינו לא רק ביראת השמיים שלהם, אלא גם ברגשותיהם ביחס לבני משפחתם. התורה מדגישה שאברהם היה מוכן לעקוד את בנו, לא משום שלא אהב אותו כל כך, אלא חרף אהבתו המרובה אליו. התורה גם מדגישה שיעקב אהב מאוד את יוסף, והתאבל עליו מרה במשך השנים המרובות שבהן חשב שאינו בין החיים. ברור, אפוא, שיעקב קרא קריאת שמע בשעה שראה את יוסף, לא משום שלא אחזה אותו התרגשות, אלא למרות הרגשות העזים שהציפו אותו. אין אדם צריך לדכא את הרגש ולנטרלו, אלא רק לשלוט עליו, כך שרגשותיו לא ימנעו ממנו לקיים את המצוות המוטלות עליו.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון