ההתפרקות הפנימית מובילה לחורבן

יחסי הגומלין בין ענייני הפנים של מדינה לבין ענייני החוץ שלה, הם מסוגיות היסוד בניסיון להבין ככל יכולתנו את ההיסטוריה. אין כמעט מקרה משמעותי בתולדות עם ומדינה, שלא משקף את הקשר בין מה שקורה בתוכה לבין מה שקורה בינה לבין שכנותיה.

הדבר מקבל משמעות חזקה יותר בדברי ימי ישראל, ועל כן חז"ל, המנסים לתפוס את חורבן הבית הראשון והשני, מונים סיבות פנימיות וכישלונות אמוניים וערכיים בתוככי העם. והרי החורבן עצמו "נעשה" על-ידי מעצמה חיצונית, אלא שלא היו הדברים מגיעים לידי כך ללא ההתפרקות הפנימית. במובן זה דומני שהמבול שבא לעולם בימי נֹח הוא אב טיפוס לכל הקטסטרופות: האדם הוא שמשחית את עולמו, והמבול הבא מאת הבורא מעצים את החורבן הקיים ממילא.

הרבה ממהלכיו של ירמיה מכוונים למנוע את חורבן העיר על-ידי הבבלים, כשעיקר פנייתו היא כמובן לעמו. אולם ההתמוטטות הפנימית כה עצומה, עד שאפילו שרידי הכיבוש הבבלי, דהיינו שלטונוֹ המוגבל של גדליה בן אחיקם, אינו יכול להחזיק מעמד אל מול יצר ההרס הפנימי שבעם.

ישמעאל בן נתניה בן אלישמע הוא מזרע המלוכה, ואינו מסוגל לקבל על עצמו שלטון של יהודי אחר. כדי לסלקו הוא מסוגל לכל הטעיה אפשרית ולכל מעשה הרס, עד לשחיטה (ממש זאת המילה שבה הכתוב משתמש!) של גדליהו ושל אנשיו. קשה להאמין שישמעאל אכן סבר שהוא יצליח לתפוס את השלטון ולהחזיק בו, מה עוד שהוא פעל בניגוד מוחלט לכוונת הבבלים ובשיתוף פעולה מוזר עם מלך בני עמון (שוב ערבוב בין ענייני חוץ ופנים).

אבל הדבר דומה לפליטים הנשארים כשרידים ממלחמה נוראה, והם נמלטים על גבֵי ספינה בים להציל את נפשם, וגם על הספינה הזאת הם רבים ורוצחים, כדי להשליט את מי ומה שנראה לכל אחד מביניהם. ועל כך אנו צריכים לצום, על רצח של מנהיג יהודי בידי יהודי אחר, אשר סובר שהוא בעל ההבנה והזכות והמעמד לשלוט, על מה שלמעשה כמעט לא נותר. "השליחות" של אדם מטעם יצרוֹ המופרע ומטעם מודעותו העצמית שבידו הזכות והצדק, אינה יודעת גבול וממשיכה לאיים על כל קיום יהודי ריבוני באשר הוא.

באדיבות אתר 929