ערב החורבן מתנבאים שני נביאים, יחזקאל בבבל, וירמיהו בירושלים. שניהם צופים באימה לקראת העתיד. שניהם רואים את אדמת ישראל מחליפה בעלים: במקום חקלאים יהודים ניתנת הארץ לזרים. ושניהם מתייחסים לתופעה עצובה זו. אך כל אחד מנקודת המבט המיוחדת לו.
הקרקע היא מקור החיים של העם, ואין מוכרים קרקע בלא הכרח קיומי. וכך מתואר בספר ויקרא תהליך מכירת הקרקעות:
"כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו, ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויקרא כ"ה, כה)
המוכר - מוכר מפני שהוא עני, ואין לו יכולת להתקיים. גואלו - קרובו - חייב לעזור לו לגאול את השדה מיד הקונה. נשים לב למושג היפה שהתורה משתמשת בו: הגואל אינו קונה מחדש, אינו מבטל את המכירה. הגואל - גואל את השדה. שדה שאינה בידי בעליה היא שדה משועבדת. כשהיא חוזרת לבעליה - היא נגאלת. ולא בכדי הייתה ההגדרה של רכישת אדמות בארץ ישראל "גאולת קרקעות", והסיסמה "גאולה תתנו לארץ".
ערב החורבן מתנבאים שני נביאים, יחזקאל בבבל, וירמיהו בירושלים. שניהם צופים באימה לקראת העתיד. שניהם רואים את אדמת ישראל מחליפה בעלים: במקום חקלאים יהודים ניתנת הארץ לזרים. ושניהם מתייחסים לתופעה עצובה זו.
יחזקאל הוא נביא הייאוש, וכך דבריו בפרקנו:
"בא העת, הגיע היום, הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל,
כי חרון אל כל המונה.
כי המוכר אל הממכר לא ישוב ועוד בחיים חיתם,
כי חזון אל כל המונה לא ישוב, ואיש בעונו חיתו לא יתחזקו" (יב-יג)
הגיע היום. ועכשיו, התהפכו חוקי המסחר: "הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל". אדם מכר שדהו - ואל יתאבל. כי אין ערך לשדות. גם אל יקווה לטוב: "כי המוכר אל הממכר לא ישוב ועוד בחיים חיתם". אין סיכוי למוכר לשוב לשדהו. לא יהיה גואל. לא תהיה גאולה.
ולעומתו, בירושלים, יושב לו ירמיהו הנביא בבית הסוהר, ולשם בא אליו דודו למכור לו שדה בענתות, שכבר נכבשה בידי הכשדים (ירמיהו ל"ב). ירמיהו נמצא בירושלים, ורואה את החורבן, והוא ממשיך להיות נביא נחמה. הוא קונה שדה במקום שכבר ניתן לשליטת אויבי ישראל. והוא שומר את שטר המכר לימים רבים, כי הוא מתכנן לממש את הקניה, חרף התנאים הקשים שהוא נתון בהם.
ואילו יחזקאל, מרחוק, אינו רואה עוד תקווה: "המוכר אל הממכר לא ישוב ועוד בחיים חיתם" (יג). ורק מאוחר יותר מתעודד גם יחזקאל, ועובר לנבואות נחמה לעם שהחורבן אורב לו בכל יום.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת