המורכבות שבקנאות

ה' כבר הכריז שכדי להשיב את חרון אפו מישראל יש להרוג בפומבי את ראשי העם, האחראים לזנות עם בנות מואב ולהצמדות לבעל פעור (ד). ואכן, מעשה פנחס הוא ביצוע מדוייק של דבר ה'.

אולם, נקודה זו ידועה לנו רק כאשר לבסוף התורה מספרת לנו שהאיש החוטא היה נשיא בית אב (יד), שהרי בלי מידע זה אין קשר בין דברי ה' לבין מעשהו של פנחס. נמצא, שמנקודת מבטו של הקורא, כאשר מסופר "וירא פנחס..." (ז), הוא ראה סתם איש, ולאו דווקא נשיא בית אב.

משמעות הדברים היא שהמניע של פנחס למעשהו לא היה קיום דברי ה' למשה, אלא מה שהוא ראה גרם לו להחליט בעצמו על הדרך בה נקט, וספק אם פנחס אפילו ידע על דברי ה'. למרות זאת, כיוון שדברי ה' הנ"ל נמצאים כאן בסיפור עוד לפני המעשה של פנחס, המסר העולה מן הפסוקים הוא שעוד לפני המעשה של פנחס מעשה כזה כבר היה רצוי לפני ה' ומשובח בעיניו.

התמונה העולה כאן היא מורכבת: מחד, המעשה של פנחס מסופר כמעשה שמבטא רצון ה' קיים, ואם כך הוא משמעותי בתור קיום רצון ה'. מאידך, התורה גם טורחת להעמיד את המעשה על ערכו העצמאי, ולנתק בינו לבין דברי ה' הראשונים.

מסתבר, שמשתקף כאן מתח פנימי בתפיסת התורה את הקנאות. מעשה הקנאות במקרים קיצוניים הוא משובח וראוי לשכר, ובמקרים אלה הוא אכן עולה בקנה אחד עם רצון ה'; מאידך, ה' אינו מצווה עליו באופן ישיר, והוא אף איננו יכול לבוא על ידי ציווי. במסגרות הרגילות של ציוויי ה', יש צורך בתהליכים מסודרים של סדרי משפט, כפי שהבין גם משה, שפנה בעניין זה דווקא ל"שופטי ישראל" (ה). הקנאות חורגת ממסגרות אלה, ובדרך כלל היא מסוכנת ושלילית; ניתן לשבח את הקנאות רק במקרים קיצוניים של חילול השם, וגם אז לא על ידי ציווי מסודר ורשמי.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון