העיקר הכוונה

בפרקנו מתאר המשורר מציאות קשה בה הרשעים מצליחים והאל מעלים עין, ואז פונה הוא לאל בבקשה שיקשיב: "תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה' תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ" (יז). המשורר מבקש מהאל לשמוע את הבקשות של אלו שאינם שולטים.

המדרש בתלמוד הבבלי (ברכות לא עמ' א) למד מפסוק זה הדרכה לתפילה:
"תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים.
אבא שאול אומר: סימן לדבר: "תכין לבם תקשיב אזנך" (תהלים י', יז)"

ועולה השאלה למה בדיוק הכוונה? והרי כל מי שמתפלל מכוון את לבו לשמים, כלומר - מפנה את דבריו אל האל. נראה שהתשובה היא אחרת – האדם, דרכו לבקש מהאל בקשות, אבל לרוב בקשות אלו אינן ישירות אלא קשורות למה שמסביב – פרנסה, בריאות. ולכן ההכוונה היא שעל האדם לכוון רק למטרה המופשטת ולא לשלבי הביניים.

מימרה זו מופיעה בניסוח שונה לגמרי במדרש התנחומא:
"אבא שאול אומר: אם כיון אדם את דעתו בתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת
שנאמר: "תכין לבם תקשיב אזנך" (תהלים י יז)"
(פרשת חיי שרה סימן א א)

הכוונה כבר אינה מופנית דווקא לשמים אלא מתייחסת לכוונה בעת התפילה, ודברי אבא שאול כבר אינם הדרכה אלא הבטחה – אם כך תעשו אז כך יהיה. כלומר, אבא שאול מבטיח למתפלל שאם האדם יכוון את לבו - תפילתו תשמע.

הבקשה של המדוכא, הנרדף, הופכת להיות הדרכה ואולי הבטחה. האם חכמים שהיו במעמד של המבקש בפרק לקחו אותו צעד אחד קדימה?

באדיבות אתר 929