הסכנה החברתית שנובעת מלשון הרע קשה עשרת מונים בעידן תקשורת ההמונים. אנשים ישרים הבטוחים בדרכם אינם צורכים תקשורת צהובה משמיצנית ומחפשים תקשורת ישרה ועניינית.

בשנת 1898 התפוצצה אוניית הקרב האמריקאית "מיין", בעת שעגנה בקובה. איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט החליט כי ספרד היא האחראית לפיצוץ, למרות הכחשותיה הנמרצות, ועיתוניו שלהבו את הרוחות בארצות הברית. ההיסטריה הציבורית דחפה את ארצות הברית למלחמה קצרה עם ספרד, שנסתיימה בניצחון אמריקאי. רק שנים רבות לאחר מכן התברר שההתפוצצות של ה"מיין" אכן לא נגרמה בידי הספרדים: היא נבעה, ככל הנראה, מהצטברות אדי פחם באחד ממחסני האונייה. אך התקשורת כבר הייתה עסוקה אז במלחמות אחרות.

סכנתן של הלשון והתקשורת הייתה ידועה גם לחז"ל. חכמינו דרשו שמחלת הצרעת באה על חטאי הלשון: "כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו" (ערכין טו ע"ב). כך עולה גם מפשט הכתובים: שהרי מרים נענשה בצרעת, לאחר שסיפרה בגנותו של משה (במדבר י"ב). התקשורת הבין-אישית היא כוח אדיר; לכן היא יכולה גם לגרום לנזק אדיר. ואם חז"ל דיברו על הנזק שבלשון הרע בין איש לרעהו, אנו כבר מתמודדים עם לשון הרע המוכפל פי מיליון בכוחה של תקשורת המונים.

חז"ל מסבירים ששילוח המצורע מחוץ למחנה ישראל קשור גם הוא לחטאו בלשון הרע:
"מה נשתנה מצורע, שאמרה תורה 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו' (ויקרא י"ג, מו)? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו; לפיכך אמרה תורה - 'בדד ישב'" (ערכין טז, ע"ב). התקשורת שבמהותה מהווה כוח חברתי מלכד, עלולה להפוך לכוח אנטי-סוציאלי, מפורר ומסית. המצורע השתמש ביכולת הדיבור שלו באופן המפרק את הלכידות החברתית, ועל כן עונשו הוא שילוח מחוץ למחנה, בבדידות לא מזהרת.

ייתכן ששילוח המצורע מחוץ למחנה אינו רק עונש, אלא גם תיקון. אדם בעל ביטחון עצמי וזהות מגובשת, אינו מנסה להיבנות מעלבונם של אחרים. מי שמנסה לשאוב יוקרה מפגמיהם של חבריו, "המתכבד בקלון חברו" בלשון חז"ל (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א), מפגין בכך להיטות מוגזמת לקבל מאחרים הערכה וכבוד. כשיישב בדד מחוץ למחנה, אולי יצליח לגבש את זהותו העצמית, ואז יוכל גם לכבד אנשים אחרים, בלי לראות עצמו כנתון בתחרות מתמדת עמם.

הדברים נכונים גם ביחס לציבור כולו. קהל מאוזן ובטוח בעצמו לא יתעניין בתקשורת המונים צהובה ומשמיצנית. ביקורת עניינית על התנהלותם של אנשי ציבור רצויה ואף נדרשת; אך חיטוט מרושע ועלבונות אישיים הם נשקם של מעורערי-הביטחון ורופסי-הזהות. אנשים ישרים, נקיים וחזקים, צורכים תקשורת ישרה, נקייה וחזקה.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות