כיצד ניתן להסביר את התנהגותם של בני אפרים כלפי גדעון ואנשיו? מה בדבר תגובתם של אנשי סוכות ופנואל בעת שביקשו מהם מעט לחם? לאן נעלמה הערבות ההדדית בעם ישראל?
תוך כדי המלחמה נתקל גדעון במספר תגובות לא פשוטות מצד בני ישראל. תחילה בני אפרים באים אליו בטרוניה שלא קרא להם אלא רק לשאר שבטי הצפון. הכתוב מתאר שהם רבו עימו בחוזקה - דבר שלא מובן די הצורך.
רק כאשר הוא משפיל עצמו בפניהם וזוקף להם את התהילה של המלחמה בשל הורגם את שרי הצבא של מדיין: עורב וזאב, הם מניחים לו לנפשו.
אך לא זו בלבד התגובה המפליאה אלא בעיקר תגובתם של אנשי סוכות ופנואל שבזו מאוד לאנשי גדעון ולא רצו לסייע להם במזון למרות היותם מושיעים של ישראל. מה פשר ההתנהגות המרושעת הזאת?
דומה כי סימנים להתפתחות שכזאת קיימים כבר בפרקים הראשונים של הספר. בימים ההם אין מלך בישראל ואין מי שיאחד את כל השבטים לכלל עם. כל שבט חי עם עצמו ודואג לצרכיו בלי להתעניין או לסייע לשבט שמתגורר בסמוך לו. אין הירתמות לעזרה טבעית ובסיסית כפי שהיתה קיימת בעם ישראל בימות משה ויהושע.
ההתקבעות בנחלה בארץ ישראל גרמה לעם ישראל לפילוג מאוד משמעותי שהביא לאובדן תחושת הערבות ההדדית ולכשלון בהבנת היעוד הגדול שקבע להם ה' להיות עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש. בפרקנו מתגלה הפילוג הזה בשיא עוצמתו כך שלא רק שאנשי סוכות ופנואל לא באים לעזור לגדעון אלא אף בזים לו ואולי אפילו מייחלים להפסדו.
עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת יאיר דב וייץ 'השבטיות בחרפתה'