השגחת ה' על בעלי החיים

פרק ל"ט הוא המשכה של תשובת ה' הראשונה, ועל מחלקי הפרקים היה להתחילו פסוקים בודדים קודם לכן, בשאלת "התצוד ללביא טרף" (ל"ח, לט).

המאפיין את תיאור הבריאה בפרק ל"ט הוא התיאור הנרחב של בעלי החיים: הלביא, העורב וילדיו, היעל והאיילה ובניהן, הפרא, הראם, כנף הרננים (בת היענה), הסוס, הנץ ואפרוחיו.

פרק ל"ח עסק בעיקר בבריאה עצמה. פרק ל"ט עוסק בהשגחה המתמדת על התנהגותם ומזונם של בעלי החיים. ההשגחה המתמדת קשורה יותר לעולמו של איוב ולשאלותיו, וגם בה מוכיח ה' לאיוב שלא נטש אותו ולא הפקיר אותו אל הרוע ואל השמד, כשם שלא הפקיר את האיילה ואת בני העורב.

אך יש בפרקנו נופך נוסף: מזונותיהם של בעלי החיים אוכלי הבשר, יונקים ובעלי כנף, על כורחם תלויים בהריגת בעלי חיים אחרים לצורך מזונם. עובדה זו מראה עד כמה ההשגחה על נבראי העולם היא מלאכה מסובכת שאין בה תשובות פשוטות. אם הלביא לא יצוד את הזברה, הוא וילדיו ימותו ברעב. אם יצוד אותה, היא תסיים את חייה בייסורים. כוחו הרב של הלביא ועורמתו במארב שקולים כנגד רגליה הקלות של הזברה, ובמאבק ביניהם, האחד ישרוד והאחד ייפול. כלום יכול העומד מן הצד והרואה את הלביא הלוכד את הזברה, לקבוע בצדק שזהו חזיון של 'רשע וטוב לו'?! הוא אינו רואה ברגע זה ממש את הלביא האחר, הכושל במרוצתו אחרי זברה אחרת, שהייתה זריזה ממנו, ניגף באבן ומעקם מעט את רגלו, ולכן נידון למוות ברעב עם ילדיו.

האומנם יכול אדם לשפוט את בוראו על העדפתו את האיש האחד על פני רעהו? היכול איוב להיות בטוח בצדקת דרכו ובצדקת משפטו?!