הלילה היה בהיר וקר, והשמים היו משובצים רבבות כוכבים מאירים. אבל במערה היה חם, חשוך ומחניק. שם התחבאו התאומים בניה ותמר, וכל בני המשפחה.
תמר לא הצליחה להירדם. "אתה ער?" לחשה בחושך לעבר בניה, אחיה התאום. "אני ער," ענה, "גם אני לא מצליח להירדם. חם כאן ומחניק!" "אולי נצא קצת החוצה, נעמוד ליד פתח המערה?" הציעה תמר. "אני מסכים! בואי וניקח את המחצלות שלנו החוצה", הציע בניה, והם יצאו.
"כשהפלשתים נלחמו בנו, ברחנו למערות", הרהרה תמר בקול, "בינתיים שאול הציל אותנו מהפלשתים, הוא רודף אחרי דוד ואנשיו, ועכשיו אנחנו שוב במערות!" נרעדה לשמע יללת תנים במרחב. למרות הפחד, לא חזרו התאומים למערה המחניקה. "אין ברירה!" אמר בניה, "אבא שלנו הוא מהלוחמים של דוד המלך". "אבל מה חטאו של דוד?" כעסה תמר, "הרי הוא לוחם מעולה ונאמן לשאול". "את יודעת למה שאול רודף אחרי דוד, ה' בחר בדוד למלך במקום שאול, ושאול אינו מוותר על המלוכה!" בניה הזדקף פתאום, ואז נצמד מיד לצוק שלידו. שתי דמויות נעתקו מהמצוק שמתחתיו והחלו מתקדמות לעבר גבעת החכילה. "תראי, תמר!" לחש בניה, "דוד ואבישי יוצאים לפעולה לילית!" "הם מתקדמים למחנה של שאול בגבעת החכילה," נחרדה תמר, "זה מסוכן!" "מוזר..." לחש בניה, עדיין נצמד לצללית הצוק ומבטו אל האופק, "אין כל תזוזה במחנה של שאול. נראה שכל לוחמיו ישנים, ואין איש שומר על המלך!" "דוד ואבישי נכנסו לתוך המחנה של שאול!" קראה תמר בבהלה ועצמה את עיניה בפחד, "הם עלולים להיתפס ולהיהרג!"
"כדאי לך לפקוח את העיניים ולהביט היטב", בניה היה מרותק להתרחשות המדהימה, "דוד לקח את החנית ואת צפחת המים של שאול המלך ויצא משם בריצה מהירה עם אבישי". על צוק במרחק גדול ממחנה שאול נראתה עומדת צלליתו של דוד, ואת השקט המדברי קטעו לפתע קריאותיו: "אבנר! אבנר! למה לא שמרת על אדונך שאול המלך, משיח ה'? הנה צפחת המים והחנית שלו!" והנה צללית נוספת, זקופה ותמירה, נראתה במרכז גבעת החכילה. היה זה שאול, שהתעורר ושמע את דוד. "הקולך הוא זה, בני דוד?" "כן, אדוני המלך," ענה דוד, "למה אדוני המלך רודף אחריי? מה חטאתי? אדוני המלך, יכולתי להרוג אותך היום, ולא עשיתי זאת. זו ההוכחה שאני נאמן לך!" "חטאתי לך, בני דוד", אמר שאול, "לא אוסיף עוד לעשות לך רעה. ברוך אתה, בני דוד!"
התאומים הביטו במחזה הנאצל נפעמים: "עכשיו את מבינה למה ה' בחר בדוד למלך במקום בשאול? עכשיו את מבינה למה אבא תומך בדוד המלך? תראי איזה מנהיג נאצל ומיוחד בחר לנו ה'!" תמר לא ענתה. היא הביטה בשמים זרועי הכוכבים, אחזה בידו של אחיה התאום, ושניהם חזרו למערה.
הסיפור מתוך הדף השבועי להורים וילדים של תנועת מבראשית.
איירה: נעמה להב