"אני מפחדת", אמרה תמר לאחיה התאום, בניה, והציצה בזהירות מבין ענפי השיח הקוצני שכיסה את פתח המערה. "ואני משועמם!" הצהיר בניה והביט בגעגועים אל המרחבים שמעבר לשיח הקוצני. לפני זמן קצר יונתן, בנו של המלך שאול, היכה את נציב הפלשתים שהציק לישראל ברשעות רבה, ועכשיו כל הפלשתים נאספו למלחמה נגד ישראל במקום ושמו מכמש.
התאומים, תמר ובניה, עזבו את ביתם היפה והמרווח והתחבאו עם כל בני משפחתם במערה קטנה בהרים. במרחק מה מהמערה, בבור מים ריק, התחבאו בני משפחתה של אימא. למטה, בעמק, מאחורי שיחי צבר קוצניים שהקיפו טרסת אבנים, התחבאו בני משפחתו של אבא. "נמאס לי להתחבא ולגור במערה כמו חיה! אני מתגעגע לחברים", אמר בניה והביט בעצב אל השמים הכחולים הפרושים מעליו. "מה אפשר לעשות?" הביטה גם תמר בגעגועים במרחבים שנפרשו לפניה, "אבא אמר שלפלשתים שלושים אלף מרכבות, ששת אלפים פרשים, ולוחמים רבים כמו החול שעל שפת הים, וכולם רוצים להרוג אותנו!" "כן", אמר בניה ופניו נעצבו עוד יותר, "וכי איך נילחם? אין לנו נשק! רק לשאול המלך ולבנו יהונתן יש חרבות מברזל". הפלשתים רצו שישראל לא יוכלו לייצר נשק ויהיו חלשים, ועל כן אסרו עליהם להיות חרשי ברזל. וכך בני ישראל היו חייבים להיעזר בחרש פלישתי בכל עבודת ברזל, אפילו בדברים שנצרכים לעבודת השדה והבית, כמו השחזת הגרזן או ליטוש המחרשה. "טוב, זה לא מדויק, מה שאתה אומר", אמרה תמר ברוב היגיון, "בכל אופן, יש לנו נשק, אפשר להילחם גם במקלע וחלוקי נחל, או בקשת וחיצים!"
פעיית גדיים נשמעה לפתע בהר. בניה התבונן במרחבים השוממים, שום גדי לא נראה באופק, וקרא בהתרגשות: "זה הסימן המוסכם! שאול המלך מגייס את לוחמי ישראל לצאת למלחמה!" מיד הופיע אבא בפתח המערה: "שאול המלך קורא לנו לקרב. אל תדאגו, ה' בחר לנו מלך מעולה וצדיק, שינהיג אותנו במלחמות. אף שהנשק שלנו פחות טוב משל הפלשתים ואנחנו מועטים, אנחנו ננצח! ה' איתנו וזה מה שחשוב. תעזרו ותשמרו על אימא והאחים, ותתפללו להצלחתנו!" הוא נשק לתמר ולבניה, נופף להם לשלום ויצא במהירות אל מקום כינוס הלוחמים בוואדי. התאומים חזרו למערה, והלילה עטף את ההר.
***
תקיעות שופר נשמעו במרחב הפתוח, וראשו של בניה הגיח מפתח המערה. שוב נשמעו תקיעות שופר. "ה' הושיע אותנו! ניצחנו במלחמה!" קרא בניה בהתרגשות, "תמר, בואי, אפשר לצאת מהמערה. קראי לאימא!" אימא יצאה מהמערה כשעל זרועה האחת תינוק ובידה פעוט. עיניה ברקו משמחה: "בקרוב אבא יחזור מהקרב ונוכל לחזור הביתה!" גם תמר יצאה מהמערה, אוחזת בידיה את שני אחיה הקטנים. כל ההר התעורר ליום חדש, וכולם יצאו ממקומות המסתור. השמים היו כחולים והעתיד נראה מבטיח!

הסיפור מתוך הדף השבועי להורים וילדים של תנועת מבראשית.
איירה: נעמה להב