התאומים תמר ובניה ישבו בחזית העגלה, ליד אבא. "תראו כמה אנשים הגיעו השנה למשכן ה' בשילה!" קראה תמר. התאומים אהבו לעלות לשילה, הם אהבו את ההמולה, את תחושת האחווה ואת הרגשת הקדושה והחגיגיות. בניה ראה את חבריו יושבים בעגלות הסמוכות ונופף בידיו במרץ. הוא לא פגש בהם מאז החג האחרון! אבא הביט בתאומים בקורת רוח גדולה וחייך בשמחה אל אימא, שישבה מאחור עם הילדים הקטנים. "מותר לנו להסתובב קצת, ולחזור עוד מעט?" שאל בניה בציפייה. אבא ואימא הנהנו בראשם בהסכמה, מחייכים נוכח ההתרגשות הרבה שאחזה בילדיהם.
תמר ובניה פילסו להם דרך בין אלפי החוגגים והתקרבו למשכן ביראת כבוד. הם נעמדו בסמוך לו והתבוננו סביבם. לא הרחק מהם עמד שמואל. "תראה", אמרה תמר בתמיהה, "יש כאן ילד אחד שנראה בגילנו, אבל הוא עומד במשכן ליד עלי הכהן!" "זה שמואל, הבן של אלקנה וחנה", ענה בניה. "הוא באמת בגילנו. שנים רבות לא היו לחנה, אימו, ילדים. היא התפללה לה' בכוונה רבה, ה' שמע לתפילתה ובירך אותה בבן. חנה הקדישה את שמואל לה', וכעת הוא גר במשכן, עלי הכהן משגיח עליו ומלמד אותו את עבודת הקודש". "אתה חושב שהיית מצליח לחיות במשכן שילה, רחוק כל השנה מאבא ומאימא ומכל המשפחה, ולעבוד את ה' כל הזמן, בלי לשחק?" שאלה תמר. הביט בניה בשמואל ואמר: "שמואל ילד מיוחד. אבא סיפר לי ששמואל כבר זכה להתגלות ה' ולנבואה!"
"כמעט כל הכפר החליט לבוא לשילה לכבוד ה' פעם נוספת בקיץ. הייתי רוצה לבקר במשכן ה' יותר משלוש פעמים בשנה..." הרהרה תמר בקול, "אבל אבא ואימא החליטו שיש יותר מידי עבודה במשק..." "אלקנה, אבא של שמואל, מארגן את העלייה הנוספת", אמר בניה והוסיף בצער: "חבל שאבא ואימא לא יכולים לבוא..." "טוב, יש עוד זמן עד החג", אמרה תמר והביטה במשכן, "אולי ניכנס ונתפלל לה'?" "תפילה היא תמיד רעיון מצוין!" הסכים בניה, ושני התאומים נכנסו למשכן ביראת קודש. הם כבר טבלו במקווה בדרך, מבעוד יום, היו טהורים ויכלו להיכנס.
***
"בניה ותמר, איפה הייתם זמן רב כל כך?" קידמו אבא ואימא את פני התאומים בפנים מאירות. "נכנסנו למשכן להתפלל!" ענו התאומים בהתלהבות, והכריזו: "רצינו לבשר לכם משהו: החלטנו שנצטרף למשפחות שעולות למשכן שילה פעם נוספת הקיץ". "איזה יופי! איזו בשורה משמחת!" קראו אבא ואימא, חיבקו את התאומים ואמרו: "ה' שמע לתפילתנו! ה' שומע לכל תפילה של כל אחד ואחת, גם אם הם רק ילד או ילדה, ואפילו אם הם ילד או ילדה רגילים לגמרי!" התאומים הביטו נרגשים זה בזה וקראו: "ועכשיו בואו נמהר למשכן, שלא נאחר!"
הסיפור מתוך הדף השבועי להורים וילדים של תנועת מבראשית.
איירה: נעמה להב