מרים אמנם דברה על משה מתוך רצון לתקן ולהועיל, אך בכל זאת נענשה מפני שלא דייקה בהבנה לגבי מעמדו של משה. ההיתר לומר לשון הרע לתועלת מצריך זהירות רבה.
מרים מדברת לשון הרע על משה ונענשת בצרעת. אחד הכללים המרכזיים בהלכות לשון הרע הוא, שמותר לומר לשון הרע לתועלת (בכדי למנוע נזק). והנה, למרות שמסתבר שכוונת מרים הייתה לטובה (כנראה, לבחון מדוע פרש מאשתו ולראות כיצד ניתן לתקן את הדבר), בכל זאת היא נענשה!
מבאר הרמב"ם, סוף הלכות טומאת צרעת (פרק ט"ז, הלכה י):
"... הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר: "והאיש משה ענו מאד" ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות".
כלומר, מרים דיברה על משה דברים שיש בהם טעם והגיון: באמת זהו דבר לא נכון לפרוש מן האישה. דבר זה לא נכון לכל אדם. גם רב גדול צריך לחיות עם אישה. גם נביאים גדולים צריכים לחיות עם אישה. אולם, הטעות של מרים הייתה שמשה רבנו היה חריג. אביהם של הנביאים. הוא יחיד בעולם שיש לו גדר אחר. מרים לא הבחינה בכך ולכן נענשה.
ומכאן נלמד על הזהירות הרבה הנדרשת בענייני לשון הרע. לעתים, צריך לומר לשון הרע למניעת נזק, אולם תמיד צריך לחשוב כיצד לצמצמם באמירת לשון הרע גם כאשר המטרה היא טובה. כיצד להגיע אל היעד של תיקון העוול, ובכל זאת לומר כמה שפחות לשון הרע. כיצד לתקן את המציאות, אך לפגום כמה שפחות בדיבור.