זהירות, סייג

הנחש פתח ואמר: "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן" (א),

והאישה השיבה: "מפרי עץ הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו..." (ב-ג).

שניהם הוסיפו על הצו המקורי: הנחש הוסיף וסיפח לאיסור את כל עצי הגן; ואילו האישה הוסיפה איסור נגיעה בעץ האסור.

יש סייג ותוספת שהם מ'בית מדרשו' של הנחש, זה המפתה הקדמוני, ההופך איסור פרטי לכללי וקובע: הכול אסור; ואיסור כללי, אי אפשר לעמוד בו; והרי זה כמין סייג שגורר 'היתר' כללי.

ואילו הסייג שמשמיעה האישה אכן היה אמור להיות סייג שומר לאיסור עצמו: מתוך שלא יגעו בעץ, גם לא יגיעו לידי אכילה מפריו. ולו הבחינה היטב בין האיסור המקורי למה שאינו אלא סייג, אפשר ולא הייתה נכשלת ומכשילה. אך מי שהוא מוסיף, וסבור לתומו שכחומר זה כן חומר זה, אף הוא סופו נכשל.

קלקלה זו נזקפת לחובתו של אדם הראשון, הוא שהוסיף על הצו והשמיע באוזני חוה, כי לא רק אכילה אסורה אלא אף נגיעה.

אך הסייג עצמו אפשרי ורצוי. שכך למדו ולימדו באבות דרבי נתן פרק א: "ועשו סייג לתורה - ועשה סייג לדבריך, כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו, ואדם הראשון עשה סייג לדבריו, תורה עשתה סייג לדבריה... איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו? הרי הוא אומר: "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר... ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו..." לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה, אלא כך אמר לה : "ומפרי העץ... ולא תגעו בו פן תמתון"". כוונתו - רצויה הייתה; אף הסייג שבחר בו - במקומו; וזה אב טיפוס לסייג רצוי. כישלונו הוא בכך שלא לימד את האישה לדעת שהנגיעה אינה מעצם האיסור אלא רק סייג לו.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון