כאשר אין ערכים מוחלטים, נוצר היפוך ערכים: האדם פחות חשוב מבעלי החיים.

 

"כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת. וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן" (א-ב)

תהליך ההתדרדרות המתואר כאן הוא ברור: אתה מתחיל בעבודת אלילים, שוכח את ההבחנה בין אמת ושקר, בין בורא העולם לבין הנבראים, סופך שאינך מבחין בין אדם לבהמה. רגישותך המוסרית הגדולה מביאה אותך להזדהות עם הטבע, ובקונסטלציה מסויימת תעדיף את העגל על פני האדם.

תנועות צער בעלי חיים רווחו בתחילת המאה, ואחת מפעולותיהן הייתה מלחמה נגד השחיטה היהודית. השחיטה אינה הומאנית, היא מפחידה את הבהמה, והיא מצערת אותה. אפשר, כמובן, ללכת עם גישה זו עד הסוף ולומר: הבהמה היא יצור כמונו, אין לשחוט אותה בכל דרך. אבל הכרזה כזאת תוריד מן השולחן את השניצל הוינאי ושאר מאכלי הבשר. על כן הטענה הייתה מסוג אחר: יש להמם את הבהמה, כדי לטשטש אותה, ולמנוע ממנה את ייסורי השחיטה. סבלם של היהודים, שנמנע מהם לאכול בשר, לא הובא בחשבון צער בעלי החיים. שהרי יהודים אינם בעלי חיים.

אולי מעניין לדעת שני דברים בהקשר זה: מחקרים הוכיחו כי השחיטה היהודית גורמת לבהמה סבל פחות מכל הדרכים האחרות, כי היא כורתת את עצבי התחושה מיד בתחילת השחיטה. ודבר נוסף: בשוויץ המעטירה, השחיטה היהודית אסורה עד היום, בגלל צער בעלי חיים.

וכאן אנו מגיעים לפסוק שלנו: "זובחי אדם, עגלים ישקון" (ב). כאשר החלה המלחמה הציבורית נגד השחיטה בתואנה של צער בעלי חיים, אמר הרב חיים עוזר גרודזינסקי, ממנהיגי יהודי ליטא, בשנת 1934: "זובחי אדם, עגלים ישקון". אנשי צער בעלי חיים אלה לא יהססו לזבוח בני אדם, ולנשק את העגלים.

שנים מעטות לאחר שכתב דברים אלה, פרצה מלחמת העולם. הגרמנים, כידוע, אוהבים בעלי חיים, והם פעילים מאוד בארגונים אלה. החוקים לאסור את השחיטה ללא הימום הבהמה הוטלו בכל מקום שנכבש על ידי הגרמנים. לחוק זה היה יוצא מן הכלל: חזירים מותר היה לשחוט שחיטה רגילה, כי הימום החזיר גורם לכך שטעמו יהיה פחות טוב.

"זובחי אדם - עגלים ישקון". כאשר אין ערכים מוחלטים, נוצר היפוך ערכים: האדם פחות חשוב מבעלי החיים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת