זכות הציבור לדעת

החיים הטובים המתוארים בתחילת המזמור, החיים בהם דורשי ה' לא יחסרו כל טוב, חיים אלה מותנים בכמה תנאים: נצור לשונך ושפתיך, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום.

נתרכז כאן בתנאי הראשון: "נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה" (יד).

אנו חיים בתרבות האומרת כי זכות הציבור לדעת הינה ערך עליון, כי חובת העיתונות לדווח הינה כמעט מצוות עשה. הבה נבחן כיצד הייתה חובת הדיווח נעשית על פי העקרונות של הפסוק "נצור לשונך מרע":

נבחר דוגמה מן החיים: אומרים שראובן גנב מביתו של שמעון רכוש. האם מותר לי לפרסם את הדבר? רבי ישראל מאיר הכהן, בספרו "חפץ חיים" קובע כי כמה תנאים דרושים כדי שיהיה מותר לי לפרסם את הדבר:

* שאראה את הדבר בעצמי, ולא מפי שמועות לא בדוקות.

* שאשקול פעם נוספת אם אמנם החשד אמת.

* שאפנה אל הגנב ואציע לו להחזיר את הגניבה.

* כאשר אספר - לא אפריז על מה שאמנם קרה.

* שכוונתי אמנם תהיה להביא תועלת לנפגע.

* שלא אגרום לאיש נזק רב יותר משהיה נגרם לו אילו ניתן יהיה להעמידו לדין.

מגבלות אלה לגבי פרסום ידיעות על חשודים נראות לנו נוגדות כמעט את אושיות החברה שאנו חיים בה. 

מעניין לדעת כי היו ימים ובית המשפט במדינת ישראל אימץ כמעט בשלמות את הרעיונות האלה. במשפט דיבה שנתברר בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כתב בית המשפט דברים אלה:

"החובה המוסרית או החברתית היא להפנות את הדברים בדרך הודעה או תלונה לשלטונות המבצעים של המדינה, המשטרה, או היועץ המשפטי ונציגיו... אין כל חובה להפיץ דברים מסוג זה בקהל... העמדת עבריין לדין היא מטרה חשובה... פרסם ברבים של דברי האשמה אינו דרך לכך. הנזק שבו ודאי - הלבנת פני אדם ברבים. במקרה שמתברר כי האשמה הייתה בלתי מבוססת, אין תיקון של ממש לעוול שנעשה".

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת