זעקה על מות יאשיהו

מתי ניבא חבקוק? בספר עצמו זה לא נאמר.

בסדר עולם זוטא נקבע זמנו של חבקוק לימי מנשה (643-698  לפנה"ס), וכך פירש הרד"ק.

מנחם בולה, ב"דעת מקרא", מציע שזמן הנבואה של חבקוק היה בראשית ימי הרפורמה של יאשיהו, קודם לעלייתה של בבל על בימת ההיסטוריה ככוח משמעותי לרשת את אשור.

רוצים אנו להציע אפשרות אחרת, שחזון חבקוק מהווה תגובה למות יאשיהו בקרב מגידו. ראשית, משום עצם המעמד - הנביא עומד לפני ה' ומתריס במלוא החריפות כלפי שמיא. מעמד שכזה נדיר הוא במקרא. הביטויים שבהם משתמש הנביא כלפי שמיא אינם כדוגמת אלו המופיעים במקומות אחרים. הקורא הרגיש שומע מבין השורות את התמוטטות עולמו האמוני של חבקוק. התורה תפוג, המשפט לא יצא אלא משפט מעוקל. כל העולם המוסרי והדתי חשך בעד עיני חבקוק, "אזעק אליך חמס" (ב), "רשע מכתיר את הצדיק" (ד), "למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו" (יג). הקודמים לחבקוק בתלונותיהם מניחים צדק ומשפט לפני הצגת תלונותיהם. תלונתם היא ספציפית על אירוע מסוים - לא על סדרי עולם. נימת דבריהם מתנצלת: "חלילה לך" "אל אלוהי הרוחות" "צדיק אתה ה'" וכיוצא בזה. חבקוק פותח בזעקה ובהתרסה כלפי שמיא. דברי ההסתייגות מופיעים רק לקראת סוף תלונתו בפסוקים יב-יג. אין לנו אלא לומר, שהנביא מדבר מתוך שברון עמוק של המערכת כולה. התורה פגה, המשפט לא יצא, הרשע חוגג לו והזמן ממשיך לנוע. תחושות אלו מבטאות את עומק השבר. והנביא דורש תשובה - "על משמרתי אעמֹדה ואתיצבה על מצור ואצפה לראות מה ידבר בי ומה אשיב על תוכחתי" (ב', א).

דומני, שמעמד כזה מבקש מאחז היסטורי שיתאים לעצמתו, ובגבולות הקיימים בין שקיעתה של אשור ל"זריחת" הכשדים, אין מתאים יותר מאשר מותו של יאשיהו. יום אשר מפסגת התקווה התהפך הגלגל לעומק החורבן, והנביא, בראייתו הנבואית החדה, מבין כי נקודה היסטורית זו היא תפנית, וממנה אין חזרה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות