זעקת הדממה

"אין דבר שלם יותר מלב שבור, ואין זועק יותר מן הדממה".
משפט זה, שטבע רבי נחמן מברסלב, זכה לפופולריות רבה בזכות שירה של נעמי שמר. וכבר נשמעה, בהקשרים שונים, מעלת השתיקה והדממה, שבשונה מקול הזעקה, הבכי והיללה (אף הן, כמובן, אין מידתן אחת), שאין זעקה דומה לחברתה. אכן, השתיקות – כולן שוות הן, ולו למִשמע אוזן. ושמא לפיכך נקבעו השתיקה והדממה כסמל לאבלו של עַם ביום הזיכרון לחללי צה"ל, וזעקתן – זעקת הדממה – הולכת למרחוק.

אחד המקורות רבי העוצמה לכוחה של דממה מצוי בסיפור מות שני בני אהרן. בשיא החגיגה הגדולה של חנוכת המשכן, "ביום השמיני", באתר שהיה אמור להיות מקום של ריצוי וכפרה, נקבע גורלם של שני נסיכי הכהונה הצעירים לשבט, והושת עליהם גזר דין מוות, למות ערירים, על אתר ובלא משפט. תגובתו-שתיקתו של האב, אהרן (על תגובת האם, אלישבע, איננו שומעים דבר וגם כאן, האֵלֶם, ה"חור השחור", זועק יותר מן הצעקה ומדבר בעד עצמו), זועקת מסוף העולם ועד סופו: "וידם אהרן" (ג), הא ותו לא.

ושמא יש בפרשה זו ובפירושיה, שתמיד נקראת לפני 'עשרת ימי התשובה הציוניים', בסמוך ליום הזיכרון לשואה וליום הזיכרון לחללי צה"ל, לקח גדול לדורנו, דור שאימי השואה שבה רוטשו עוללים לעיני אבותיהם עוד מהדהדים באוזניו, דור של הורים ששכלו יקיריהם במלחמות ישראל.
הלקח הגדול הוא שבמקרים כאלה אסור לאיש לנסות ולהיות מנהל החשבונות של הקב"ה. לכל היותר, יש לנהוג כמנהג כהן גדול, "וידום אהרן". השתיקה, הדממה, זוהי התגובה הראויה.

ולוואי שנדע לעמוד על סודן של הדממה ושל אותו "קול דממה דקה יישמע", דממה דקה מן הדקה, חדה כתער, שבכוחה לפלח ולהבקיע שערי רקיע, ולהגיע עד כיסא הכבוד.

באדיבות אתר 929