טרגדיה ולא אידיאל

עוד טרם היותו עובר, מוצא עצמו שמשון אפוף בסודיות. המלאך המבשר על לידתו הוא "פלאי" (י"ג, יח). אמו ואביו נוטרים בלבם כלפי העולם את סודם. גם בינם לבין עצמם לא הכל גלוי. אשת מנוח אינה מספרת למנוח אישה על איסור התספורת למשל. לא רק סודיות אלא גם חרדה ופחד "מות נמות כי א-להים ראינו" (שם, כב).

האיש העטוף בעולם הסוד אינו מוצא אישה אלא מבנות הפלשתים הערלים, וגם כאן יש חשאיות "אביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים" (י"ד, ד). אין גבול לכוחו, הוא משתלט על כפיר האריות השואג לקראתו ומשסע אותו כאשר אין בידו מאומה. עדיין מחויב להתכסות באיצטלת ה"אסור לספר" - "ולא הגיד לאביו ולאימו את אשר עשה" (שם, ו). חי בעולם העזות שלכאורה הוא מלקק בו דבש, אבל בתוך תוכו פנימה - האיש מתחפר בבדידות עמוקה קודרת ועצובה.

אל מי נצפה שיבוא האיש ברגעי הבדידות, אם לא אל האישה ש"ישרה בעיניי" (י"ד, ג). אך אנו לא מתפלאים כשמסתבר שהוא לא שם. "הנה לאבי ולאמי לא הגדתי ולך אגיד?" (שם, טז). הולך לו האיש לתקופת התאוששות, או שמא נאמר לתקופת התבודדות, ואז שב אל ביתו לחפש טיפת אינטימיות - את אשתו. והנה הוא מגלה כי אביה נתנה למרעו. מתוך אותה תחושת נבגדות, אין גבול לרצונו לנקום, גם אם זה במחיר שלוש מאות שועלים שרופים המבעירים את השדות. הנתפלא שעל איש כזה נאסר לשתות יין? מי יודע כיצד היה מתנהג אילו הורשה לטעום מהטיפה המרה?

ואולי בקרב בני עמו ימצא את החיבוק המיוחל? אולי כאן בקרב השבט אשר נתברך ב"יודוך אחיך" וממנו אמורה לצמוח מנהיגות שפויה ומובילה, יזכה לחסינות? מה גדולה האכזבה שהשבט אשר היה אמור לעמוד בראש - "יהודה יעלה", מצליח לגייס בכל ספר שופטים לראשונה 3000 לוחמים, רק כדי להסגיר את אחיהם לידי האויב. אולי את טעם המתיקות ימצא בכל זאת בחיקה של אשה זונה, או בקרב האישה הראשונה אשר סופסוף נאמר עליה "ויאהב אשה" (ט"ז, ד)? גם כאן נאלץ הקפקאי שבשופטי ישראל להתחפר ולא לספר "במה כוחו גדול".

והנה אחרי כל זה אנו מגיעים לסצנה הגדולה והחזקה שבחייו של האיש הטראגי הזה. נעקרו עיניו, הוא אסור בנחושתיים, מוקף המון חוגג בבית דגון. הקהל הגדול, 3000 איש כמספר בני שבט יהודה שמסרוהו לידי האויב, מתאסף לשמחה הגדולה שבכולם - השמחה לאיד. אז ורק אז, מחפש האיש ה"חזק" הזה משהו להיסמך עליו - שני עמודים וא-להים אחד. מתוך תחתית שאול המצוקה הטראומתית, כשאין בידו דבר מלבד הזעקה לא-להיו. אז ורק אז, בהיותו חסר כל, נזכר הגיבור חסר הגבורה, שלא היה מסוגל כל חייו לעמוד בפני דברי מתיקה של אישה, בגבורה אחת - הזעקה. אותה זעקה שהיתה יסוד ההצלה של כל ספר שופטים, נעלמה כלא היתה לאורך כל תקופת השופט שמשון, השופט שהמקרא מאריך בו יותר מכולם. אולי מתוך המתנה מתי כבר תבוא הזעקה. והנה ברגעי היאוש העצומים - סופסוף מגיעה זעקה שא-ל נקמות ינקום.

האיש הזה, שכל חייו שזורים בהיותו בעצם מריונטה ביד הא-ל, לנסות להתגבר על האויב מסביב ללא עזרת העם, הופך לכלי מלחמה ביד הא-ל נקמות, ברגע האחרון של חייו, בשיאה של טרגדיה האישית והלאומית.
כמובן ששירים הם ענין של טעם - מי שבוחר לקחת מכל התנ"ך את רגע היאוש הזה, ולהפוך אותו לאידיאל, בהחלט נשגב מבינתי.

רק הפעם הזאת.

באדיבות אתר 929