ימים של חרפה

המציאות הרוחנית והפוליטית המתוארת בפרקנו מפחידה וקיצונית לרעה. השליטים המתחלפים מתחרים זה בזה מי יתרחק עוד יותר מאמונת היהדות, ומי "יצליח" להרע את מעשיו לידי קיצוניות חדשה. כל הכישלונות האלה הם מעין הכנה שלילית, ההיפך מהכשרת לבבות, לקראת מלכותם של אחאב ואיזבל. בכך הופכים ירבעם מצד אחד, ואחאב מצד שני, למנהיגי מסגרת בכל הנוגע להידרדרות השלטון בישראל.

את התחושה החמורה מגבירים ומבטאים ביטויים שונים השזורים בפרק. "ויקשור עליו עבדוֹ זמרי שר מחצית הרכב והוא בתרצה שותה שיכור" (אלה בן בעשא, פס' ט). משתמע מכך שלחֵיל הרכב היה שר מחצית אחד ושר מחצית שני. כל דבר שהיה ניתן לחלוקה או למחלוקת בא כאן לביטוי. והעיסוק של המנהיג: "שותה שיכור" כאילו זה עיסוקו השגרתי, אולי אפילו מקצוֹעוֹ.

וכאשר מכים והורגים את כל נציגי השלטון המודח "לא השאיר לו משתין בקיר": דהיינו האסוציאציה שעולה לזהות אנושית קשורה בצרכים הבסיסיים ביותר של האדם, הרחוקים מכל שאר כוח, או ייחוד אנושי.

תקופות השלטון מסוגלות להיות קצרות ביותר, ובמקרים שונים אין הכרעה בזמן נתון מיהו השליט המוסמך. ולמרות כל הכישלונות והחרפות, עדיין דברי ימי המלך ומעשיו ממשיכים להִיכתב "על ספר דברי הימים למלכי ישראל", ובכך נקבע דראונם לדורות, תוך הקפדה מוזרה להמשיך ולהנציח את ימיהם.

הנבואה עדיין קיימת בישראל, ובקרוב ניפגש עִם שיאו הרוחני של אליהו. גם החלופה של יהודה קיימת "אי שם" בירושלים, ובכל זאת התזזית ההרסנית בממלכת ישראל אינה נחה לרגע. התחושה שהעם עצמו פסיבי למדי ומנהיגיו הסוררים עסוקים בהחטאת חייו ואמונתו. יש להניח שסבלו של הציבור, כמו גם תסכולו, היה קשה, וכי התחרות הערנית ביותר בין רוב "המנהיגים" היא, מי מתוכם מסוגל להתרחק עוד יותר מאמונת ישראל ומחיוביה הברורים.

באדיבות אתר 929