יעקב סוגר חשבון

רגע לפני שהחיים ממשיכים בלעדיו, ספק מברך יעקב את בניו ספק שולח אותם אל עתידם עם נבואה חתומה. עם חלקם הוא בא חשבון, לאחרים הוא נוטה חסד, לכולנו הוא הותיר את המילים החכמות הללו, הנאמרות כשהיד כבר על הידית על מנת שנשוב ונהרהר בהן. הפעם אנחנו בוחרים לקרוא את דברי יעקב לשמעון ולוי: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" (ו) לאור פרשנותו של הרמב"ן, פרשנות שאנו מוצאים שיש בה הרבה מן האמת, הרלוונטית מאוד לימינו אלו:

"שמעון ולוי אחים: יאמר שהם בעלי אחוה, כי יחם לבם על אחותם, ילמד עליהם זכות, כי בקנאתם אל האחוה עשו מה שעשו, לומר שאין ראויים לעונש גדול, ולא החטא ראוי למחול להם, כי הוא חמס. והנכון בעיני שאומר, כי שמעון ולוי אחים גמורים דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם. וכבר פירשתי (בפרק ל"ד), כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונימולו ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם ומן הנפש אשר עשו. ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול ה' שיעשה הנביא חמס ושוד, וזה טעם "בסודם אל תבוא נפשי" – התנצלות על שלא היה בסודם בענותם במרמה (ל"ד, יג)  ובקהלם לא נתיחד, שבאו על העיר והרגום, ולכן יקלל אפם ועברתם".

כמה וכמה עקרונות חשובים בפרשנות הרמב"ן:

ראשית, רגשות אחווה – זיקה לקהילה ומחוייבות עמוקה אליה, אינם מצדיקים מעשי חמס, או ממתיקים את חומרתם. רצח נפשע הוא רצח, גם אם הוא נטוע ברגשות נעלים.

זאת ועוד, "אולי ישובו אל ה'" כותב הרמב"ן בנוגע לאנשי שכם ובכך רואה את פוטנציאל השינוי והתיקון שיש בכל אחד, נקודת מבט שהיא אבן יסוד בניהול סכסוכים ובחתירה לפתרונם.

לבסוף, המעשה של האחד מכתים את אלה הקרובים אליו, בין אם הם מעוניינים בכך ובין אם לא. עם תובנה זו של הרמב"ן ניתן להפליג ולשאול שאלות לא פחות חשובות, על התגובה של קהילות ליחידים בתוכן שסרחו האם הן לוקחות אחריות או מתנערות מהמעשים ומהו המחיר ומהו הרווח של תגובה זו או אחרת.
 

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג