יש יד מכוונת ואין מקרה

כשחושבים על חמישים או מאה השנים האחרונות, שייך בהחלט לדבר על הבעיה הזו; קרו במהלך התקופה כמה וכמה מאורעות רבי משמעות והתרחשו תהליכים שונים, שהשפיעו רבות על העולם ועל החיים בו. ועל כל אחד מהם צריך לשאול: מה מוסר ההשכל? מה אני לומד מזה? איזה שינוי אני יכול להגיד שאני מוציא ממנו מסקנה? השאלה הזו רלוונטית בין אם מדברים על השואה, על הקמתה של המדינה או על ההתבוללות...

בתור אנשים פרטיים, תמיד יש אחדים שכן לומדים משהו; אותו אדם שאחרי השואה עזב את אמונתו, לפחות היה אדם שאמר: ׳ריבונו של עולם, אני לא יכול יותר, אני לא יכול להגיד שזה היה מקרה. אם אתה נמצא, אתה לא משגיח, ואם אתה משגיח אז לא יכול להיות דבר כזה׳. האיש הזה איננו הולך בקרי, ולא מייחס את הדברים ואת המציאות של העולם לידי המקרה. צריכה להיות משמעות לדברים, ואם אכן יש להם משמעות, בן אדם לא יכול להישאר שליו אחריהם, הוא צריך להוציא מהם מסקנות. אבל כשמדברים על הכלל, מה מוסר ההשכל של הכלל מכל זה? שום דבר. דברים כגון אלה הם מה שנקראים בפרקנו ״והלכתם עמי קרי״, שלא למדנו שום דבר.

כשמדי פעם כבר יש מישהו שכן רוצה להוציא איזשהו מוסר השכל, המסקנה היא בדרך כלל שמישהו אחר אשם - ׳כל מה שקרה הוכיח שדרכי הייתה צודקת, ופלוני ופלוני הם שגרמו את כל הצרות שבעולם׳; וגם להפך, כשקורה משהו טוב, הרי שזה בעצם בזכותי. כך או כך כל מה שקורה, בין לרעה ובין לטובה, לא עושה שום השפעה ולא מביא לשום שינוי. וזה בדיוק ״והלכתם עמי קרי״.

אותו אדם שאיננו הולך בקרי, הוא זה המייחס משמעות, חשיבות ועניין לכל מה שקורה סביבו. התקווה היא שמעבר לגבול מסוים אדם כבר לא באמת יכול לומר: ׳מקרה קרה׳, ובאותה שעה הוא מבין שעליו לעשות איזה תיקון, שעליו לפשפש במעשיו.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר