"וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת" (שמואל א י"ד, מה)
אמרו שני טעמים:
א] גם אם חטא הלא הוא עשה הישועה הגדולה, והעם ימסרו נפשם עליו כמו שמסר נפשו עליהם, ויגינו עליו.
ב] חלילה לאמר עליו שחטא ושיפול אף אחד משערת ראש נזרו ארצה, אחר "כי עם אלהים עשה היום הזה" ודבקה בו ההשגחה האלהית, איך יצוייר שיחטא ואשם בזדון??
ובודאי המליצו עליו שהיה שוגג,
ושלא אכל לחם רק טעם דבש,
ולא נחשב לו חטא רק לפי מעלתו שעם אלהים עשה היום הזה והקב"ה מדקדק עמו כחוט השערה לעשות לו שגגות כזדונות, ולא יתחייב מיתה כעובר במזיד.
... "ויפדו העם את יונתן", שהשתדלו ששאול יתיר לו את נדרו, והיה לו פתח חרטה על ידי שאמרו העם "היונתן ימות?!".
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.