כיצד לשקם עבריינים?

בשני סוגים שונים של עבד עוסקת התורה. ישנם פסוקים העוסקים בעני שמכר את עצמו לעבד בגלל מצבו הכלכלי הקשה, ואילו פרקנו עוסק בגנב שלא היה ביכולתו לשלם את הגניבה, ונמכר לעבד עקב כך (עיין רמב"ם, הלכות עבדים א, א). ומכאן ניתן ללמוד משהו על הדרך הראויה לשיקומם של עבריינים. 

הדבר הראשון המובלע בין השיטין של הלכה זו, הוא אחריותו האישית של הגנב לשלם על הגניבה. לא די בכך שירצה את עונשו. עליו האחריות לפצות את הנפגע. ובאם הפסיד את כל מה ש"רכש" בגניבתו, לא יוכל לפטור את עצמו בטענת 'אין לי'. עליו להימכר לעבד כדי שיהיה ביכולתו להשיב מיגיע כפיו את הגזילה אשר גזל.

הדבר השני הוא "תנאי המאסר" של אותו גנב. הוא אינו מושלך לבית הכלא, לא לחברתם של עבריינים ולא לבידוד בצינוק. הוא נשאר בתוך החברה, ומצטרף למשפחתו של האדון. רמת חייו צריכה להיות שווה - לכל הפחות - לרמת חייו של האדון. "כי טוב לו עמך" (טז) - אומרת התורה, דהיינו: "חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה, בכסות ובמדור" (הלכות עבדים א , ט). מעמדו הכלכלי של העבד כלפי האדון, טוב הוא ממעמדו של חבר קיבוץ בימיו הטובים כלפי מזכיר הקיבוץ. ולא רק הגנב עצמו זוכה לרמת חיים גבוהה, כי אם גם אשתו הנשואה לו.

ירדה תורה לסוף דעתו של גנב. מה מביא אדם לגניבה ולעבריינות? סיבות רבות לכך, ואחת מהן - ליקוי קשה בתחושת הכבוד העצמי ובתחושת השייכות החברתית. שש שנות עבודה, יש בכוחן להקנות לו הרגלים ראויים של פעילות יצרנית. הן מחזירות לו את תחושת הכבוד העצמי ואת תחושת השייכות החברתית, תחושות שהיו כה חסרות לו.

כאשר מסתיימת תקופת העבדות, שתי דרכים עומדות בפני אותו עבריין המבקש להשתקם. דרך המלך היא היציאה לחופשי. או אז מצווה האדון על 'הענקה': "הענק תעניק לו מצאנך, מגורנך ומיקבך" (יד). ההלכה קובעת כי מצוות 'הענקה' לא נאמרה אלא ב"דברים שיש בהם ברכה מחמת עצמם" (ספר החינוך תפ"ב), דהיינו: אמצעי ייצור. העבד יוצא לחופשי ברכוש גדול, המאפשר לו לפתוח דף חדש של חיים עצמאיים, לאור כל מה שלמד ורכש בשנות עבודתו. אותה 'הענקה' - אכן 'מעניקה' את העבד, מעלה אותו ממצבו הנפשי ה'גמדי' ומרוממת אותו להיות 'ענק' באישיותו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול