פסוקים ט-יא המופיעים בפרקנו מזכירים בתוכנם ובסגנונם את רצף איסורי הכלאיים המופיע בספר ויקרא (י"ט, יט). הבעיה הגדולה העולה בהופעת המצווה בפרקנו, אם כך, היא האיסור על החרישה המקביל כביכול לאיסור כלאי בהמה – הרי אין בחרישה שום עירוב של מינים, ומדוע אוסרת אותו התורה בגדר 'כלאים'?
מסביר הרמב"ן:
"ואמר "לא תחרש בשור ובחמור" (דברים כ"ב, י), והוא הדין לכל מיני הכלאים. והיא מצוה מבוארת מן "בהמתך לא תרביע כלאים" (ויקרא י"ט, יט), שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן" (רמב"ן דברים כ"ב, י).
כלומר, התורה גוזרת כאן גזרה למצווה בויקרא (י"ט, יט), וקובעת כי חרישה משותפת תביא לידי ערבוב הבהמות שיביא לידי הרבעתם, ולכן היא אסרה גם את החרישה. ואמנם, לדעת הרמב"ן הפרשה בדברים ממשיכה את הקו המהותי של זו שבויקרא.
לעומתו, ראב"ע מציע הסבר שונה:
"לא תחרוש בשור ובחמור - דבק עם הזריעה. והשם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור" (אב"ע, דברים כ"ב, י)
לדעת ראב"ע, איסור חרישה איננו קשור כלל באיסורי הכלאיים של ויקרא, אלא הוא בכלל צער בעלי חיים, והוא נזכר כאן רק בגלל שהתורה החלה לדבר על ענייני זריעה, והחרישה מכלל מלאכות הקרקע היא.
גם בפירוש בעלי התוספות על אתר נזכר הסבר דומה:
"לא תחרוש בשור ובחמור. לפי שהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה, וסבור החמור שהשור אוכל תמיד כשהוא חורש עמו ויש צער בעלי חיים. ולכך אסרה תורה לדבקם יחד, ועל זה מתפאר איוב "אם עלי אדמתי תזעק" (איוב ל"א, לח) וכו' כי מעולם לא חרשתי בשור וחמור"
בדברי בעלי התוספות וראב"ע יש הסבר טוב גם לחידוש האיסור, גם לכך שהוא בחרישה דווקא ולא בהכלאה, וגם לעובדה שנאסרו דווקא שור וחמור שהם שונים בכוחם ובתכונת אכילתם, ולכן נאסרה העבודה בהם יחדו דווקא. כמו כן, מובן מפני מה האיסור בויקרא נוסח באופן כללי - "בהמתך לא תרביע כלאיים" (ויקרא י"ט, יט), שכן אם האיסור הוא על ערבוב המינים החוטא לחוק המינים 'למינהו', אכן ערוב כל המינים צריך להיות אסור.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון