לא המזוזה מגנה על הבית

"עֲו‍ֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם" (כה).

ירמיהו וחבריו הנביאים נלחמו ללא הרף בנטייה האנושית למצוא ביטחון במה שמחוץ לאדם. בחפצים, בפולחן, במבנים. "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' המה" (ז', ד). על מה כן ראוי לאדם להישען? על מעשיו הטובים.

את ההתמודדות הזו אנחנו מוצאים גם במדרש חז"ל, ובו בתפקיד משען השווא נושאת גיבורה שלא מכבר צצה על הבימות - המזוזה. הדרשה מוסבת על הפסוקים בספר שמות. בני ישראל מצווים לשים דם על המשקוף - "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא" (שמות י"ב, כג).
כאן מוצא המדרש מקום למחשבה על היחס בין פעולות חיצוניות - משיחת דם - להצלה מפני הרעות:

"ופסח ה' על הפתח -
והלא דברים קל וחומר:
ומה אם דם פסח מצרים הקל שאינו אלא לשעה, ואינו נוהג ביום ובלילה, ואינו נוהג לדורות, נאמר בו: "ולא יתן המשחית" (שמות י"ב, כג), מזוזה שהיא חמורה, שיש בה עשרה שמות מיוחדין ונוהגת ביום ובלילה ונוהגת לדורות על אחת כמה וכמה, שלא יתן המשחית.
אלא מי גרם? עונותינו, שנאמר: "עֲו‍ֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם" (ירמיהו ה', כה) וכתיב "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. וחטאותיכם הסתירו מכם פנים משמוע" (ישעיהו נ"ט, ב)" (מכילתא דרבי ישמעאל בא)

המדרש מעלה את השאלה - אם הדם הצליח להגן על עם ישראל מפני המשחית, מדוע המזוזה לא מצליחה?
השאלה של המדרש חושפת את הלך הרוח שעמו מתמודד הדרשן - הציפייה שהמזוזה בפתח הבית תשמש כקמע ותגן על יושביו. הדרשן דוחה את הציפייה הזו ומצטט את דברי ירמיהו - "עֲו‍ֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם" (כה) - המזוזה לא יכולה להגן כשיושבי הבית מלאים עוונות. או במילים אחרות - לא המזוזה מגנה על הבית, אלא מעשי היושבים בו.

דאגו לחלכאים המסתובבים ברחובות, קוראים הנביאים, דאגו לקורת גג לאביונים. אז תהיו רשאים לשבת בשלום בביתכם. ואם לא? לא יעזרו גם אלף נשיקות למזוזה.

עוד על אותו עניין ניתן לשמוע בשיעורו של הרב דוד מנחם

באדיבות אתר 929