לא ראיתי ולא שמעתי

"פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים" הוא מסוג המשפטים שיש בהם נחמה גדולה, זו שמרגיעה כאשר אנחנו מרגישים שנעשה לנו עוול גדול, אבל מי שצריך לתת דין וחשבון לא נתפס. את מי רודפים השמים למרות שבני האדם לא רוצים או לא יכולים לעשות זאת? אחד מארבעת המקרים אותם מביא רבי יהושע במסכת בבא קמא (דף נ"ה ע"ב) הוא: "היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו". המקור לחובה המשפטית הזו נטוע דווקא בפרשיות הקרבנות שבראשית ספר ויקרא: "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ" (א). מי שנקרא לבוא ולהעיד בבית הדין וכבש את עדותו - נושא את עוונו. אמנם, איש איננו יודע מה הוא ראה או מה הוא יודע, אולם עוון השתיקה ממשיך להסתובב איתו לכל מקום שילך, המשא הכבד מאט את הצעדים. בבוא העת, בה ירצה לחזור בו ממעשיו, יצטרך להביא קרבן לכפרה: "והָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא..." (ה-ו).

המשנה במסכת סנהדרין (פרק ד משנה ה) מטעינה את הפסוק מויקרא בהסבר החורג מנורמה חברתית ומפליגה אל מחוזות ההתבוננות הפילוסופית במהות האדם: "כיצד מאיימין על עדי נפשות? היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן... היו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות; דיני ממונות אדם נותן ממונו ומתכפר לו ודיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויים בו עד סוף העולם... לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא... שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת? והלוא כבר נאמר "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא" או שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמיו של זה? והלוא כבר נאמר "ובאבוד רשעים רינה"".

על פי השקפת התורה ופרשנותם של חז"ל, חבר בקהילה שבאה בברית דתית איננו יכול להתחמק מחובתו האזרחית, בין אם מתוך ההוראה המשפטית, ובין אם מתוך שיקולים מוסריים הרואים בכל אדם עולם מלא, בריה חד פעמית הזכאית בין היתר למשפט הוגן וראוי. למה צריך להקדיש שורות ארוכות לחובת העדות? כי לפעמים מפתה מאוד להתבונן לצד השני ולהמשיך בשגרה במקום להתחיל לבחוש בקדרה שאנחנו לא קשורים אליה כלל. החקיקה הישראלית בת זמננו מכירה אף היא בפיתוי שבהתעלמות ולכן תקנה את חובת הסיוע לזולת באמצעות נורמות משפטיות דוגמת חוק 'לא תעמוד על דם רעך' וחובת הדיווח על התעללות בחסרי ישע. נסיים בדבריו היפים של חנן פורת ז"ל שיזם את עיגון החובה המוסרית באמצעות חוק 'לא תעמוד על דם רעך':

"לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו".

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג