לא תחיה כל נשמה - זה מוסרי?

כחלק מכללי הלחימה שמפרט משה לעם ישראל טרם כניסתם לארץ הוא מביא את החובה לפתוח בשלום לעמי הערים שהרי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. במידה והם משלימים ישלמו מיסים לעם ישראל.

במידה ולא יסכימו לשלום ישנה מצווה להרוג את כל הזכרים ומותר או אולי אפילו מצווה להותיר את הטף והנשים בחיים (יד). כמובן, שאז מותר גם לקחת את הרכוש כדין קניין מלחמה.

אולם, נדמה כי התורה מתירה לעשות כן רק לעמים הגרים שלא בארץ כנען אלא בערים הרחוקות (טו). אשר לעמי כנען נאמר שאין להחיות כל נשמה אלא יש להורגם כליל. כך גם מפרשים רש"י, הרשב"ם והחזקוני (שלא כרמב"ן והרמב"ם שפרשו שגם אליהם מצווה לקרוא לשלום). אמנם הם מסייגים את דבריהם בכך שאם הם יצאו לקראת ישראל קודם שיבואו עליהם ויהיו מוכנים להיות עבדים מותר לקבלם כמו במקרה של הגבעונים (אלא שבמקרה זה הדבר נחשב כחטא מכיוון שכרתו עימהם ברית ממש).

לכאורה, זה נראה כצו שאינו מוסרי ולא תואם את דרכה של תורה שדרכיה דרכי נועם?

התורה מבארת שעמי כנען היו נגועים מאוד בעבודה זרה ושטופים בעריות כחלק מאותו עניין. הם לא למדו ממה שנעשה במבול ובסדום שהושחתו בשל חטאיהם ולכן החליט ה' להוריש מהם את הארץ וליתנה לעם ישראל.

אין להם מקום בעולם שכן הם משחיתים כל חלקה טובה ואם יוותרו בחיים או בשכנות לישראל יחטיאו אף אותם (יח) ונמצא שכל התכנית האלוקית לגאולת העולם תיגנז. על כן, דווקא ביחס אליהם לא הותירה התורה פתח להצלתם אלא ציותה לכלותם לגמרי.