ירמיהו חי בעולם בו יש מקדש חי ותוסס ובו כוהנים ונביאים, אולם ירמיהו חש שהעיקר חסר מן המקדש – תחושת א-לוהות הממלאת את הלב. המעשים הרעים אותם הוא מתאר הם התוצאה של אי ידיעת ה'.
פרק ט' בספר ירמיהו מכיל אוסף של נבואות, שאין אנו יודעים את התאריך המדויק של כל אחת מהן, אולם ניתן לשער שכל הנבואות נאמרו הרבה שנים לפני החורבן, בשעה שירושלים חיה את חייה בשלווה. אולם ירמיהו כבר רואה את החורבן, והוא מקונן על מה שבעיני רוחו הוא מציאות ממשית:
"עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה... עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר... הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה. וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם"... (ט-יז)
ירמיהו רואה בעיניו הנבואיות כיצד הקלקולים המוסריים מערערים את יסודות הקיום - "כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר" (א-ב)... השורש של הקלקולים המוסרים הוא חסרון דעת ה' – "וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה'... מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה'" (ב, ה).
'דעת ה'' אינה הידיעה שיש א-לוהים, אלא תחושת א-לוהות שיש בלבו של המאמין, בדומה למושג 'לדעת אישה' שמבטא חיבור אינטימי בין איש ואישה. כשמשה מבקש "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות ל"ג, יח), תשובת ה' היא "וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (שם, יט). לאחר מכן בשעה שה' עובר לפני משה, הקריאה המתפרצת מפיו של משה היא "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת"... (שם ל"ד, ו ואילך). לפגוש א-לוהות פירושו לפגוש טוּב. הא-לוהות מלאת חסד ורחמים, וחווית פגישה עם הא-לוהות מביאה בהכרח לתחושת חסד ואהבת הבריות.
כך גם אומר ירמיהו בנבואה נוספת בפרקנו – "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ... כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (כב-כג).
מהות הא-לוהות היא חסד, לפיכך אדם שחווה חווית א-לוהות בהכרח יבוא לידי עשיית צדקה וחסד. ירמיהו חי בעולם בו יש מקדש חי ותוסס ובו כוהנים ונביאים, אולם ירמיהו חש שהעיקר חסר מן המקדש – תחושת א-לוהות הממלאת את הלב, והמעשים הרעים הם תוצאה של אי ידיעת ה'.
לתורה הנבואית זו יש הד בשפת ימינו. כשרואים אדם שפוגע ברשעות בזולתו ובמיוחד אם הפוגע דתי, התגובה תהיה – יש לו כיפה על הראש אבל אין לו א-לוהים בלב. ומדוע אנשים חסרים תחושת א-לוהות בליבם? על כך באה התשובה בנבואה האחרונה בפרק ט': "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה. עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב" (כד-כה).
הלב חסום ואטום, ואינו פותח עצמו לתחושה של דעת א-לוהים. אנשי דורו של ירמיהו ידעו בשכלם שיש א-לוהות, והם קיימו מצוות שונות, אולם הא-לוהות לא חיה בליבם, והם לא ידעו א-לוהות, ומכאן שורש לכול הרעות המתוארות בפרקנו ובשאר פרקי הספר.
באדיבות אתר 929