ההודיה לה' אמורה להיות רגש בסיסי, אך מכיוון שלא כל בני האדם מגיעים להכרה זו באופן טבעי, מחנכת אותנו התורה להודות על הטוב שניתן לנו, ומלמדת אותנו כיצד לעשות זאת.
קרבן התודה הוא הקרבן הבסיסי ביותר. משחר ההיסטוריה הרגישו בני האדם צורך להודות לה' על שפע הטוב שנתן להם, או על הצלה מסיטואציות קשות, והקריבו קרבנות כדרך לבטא את ההודיה שלהם לה' (כך קין והבל הקריבו לה' קרבן כהודיה על שפע הפרנסה שניתן להם, ונח הקריב קרבן לה' לאחר הצלתו מהמבול).
בפרשת צו, התורה ממסדת את קרבן התודה, ומצווה על בני ישראל באיזה אופן עליהם להקריב אותו. לכאורה, קרבן זה אמור להיות קרבן נדבה, שהאדם מביא מרצונו החופשי, מתוך רגש טבעי של הודיה לה'. אולם, מאחר ולא כל אדם מגיע להכרה זו באופן טבעי, יש צורך לחנך בני אדם להודות לה'. לכן, חכמים קבעו סיטואציות מסויימות בהן האדם חייב להודות (ע"י קרבן תודה או ברכת הגומל). הסיטואציות נלמדות ממזמור ק"ז בתהלים, המתאר ארבעה סוגי אנשים שניצלו מצרה המרגישים צורך להודות לה' ברבים על הצלתם: יורדי ים והולכי מדבריות שהגיעו למקום יישוב; חבוש בבית האסורים שהשתחרר; וחולים שהתרפאו.
הדינים המיוחדים של קרבן התודה מביאים לידי ביטוי את התחושות של האדם המקריב:
א. קרבן תודה הוא קרבן שלמים. אחד המאפיינים של קרבן שלמים הוא שלא כולו מוקרב על המזבח, אלא יש שלושה שותפים באכילתו. דבר זה מבטא את הקשר והאהבה שבין ה' למקריב הקרבן (בשונה מתחושת היראה וההכנעה המבוטאת בקורבנות חטאת ועולה).
ב. יחד עם קרבן התודה מביאים לחמי חמץ. בדרך כלל התורה אוסרת להקריב חמץ, מכיוון שרוב הקרבנות אמורים לבטא תחושה של חוסר שלמות, לעומת החמץ המבטא שלמות ואפילו גאווה. לעומת זאת, בקרבן התודה יש מצווה להקריב יחד איתו חמץ, ובכך לבטא את תחושת השלמות, הגאולה, והשפע, וההודיה לה' על כך.
ג. יחד עם קרבן התודה מביאים כמות גדולה מאד של לחמים ומצות, ובמקביל לכך, יש מצווה לסיים את האכילה של הקרבן בזמן קצר מאד – עד הבוקר. כך יוצרת התורה סיטואציה בה אדם חייב להזמין הרבה אנשים להשתתף איתו באכילת הקרבן, כך שלמעשה נוצרת סעודת הודיה, בה האדם מספר על ברבים על הנס וההצלה שלו, ומשבח את ה'.
קרבן הפסח דומה מאד בהלכותיו לקרבן התודה, ומהווה למעשה קרבן תודה לאומי, בו כל עם ישראל מודה לה' על הגאולה ממצרים. אולם, בקרבן הפסח לא אוכלים חמץ, מכיוון שהיציאה ממצרים היא רק תחילתו של תהליך הגאולה. סיום תהליך הגאולה הוא בחג השבועות בו חוגגים את מתן התורה ואת ההודיה על הארץ הטובה שה' נתן לנו ע"י הבאת הביכורים לירושלים. דווקא אז ראוי להביא את שתי הלחם, מחמץ, כביטוי לשמחה בטוב שה' השפיע עלינו וכהודיה על השלמת תהליך הגאולה.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון