להתנתק מהעם או מהארץ?

בפרקנו מופיע סיפור בקשתם של בני גד וראובן. בשלב הראשון רואים בני גד ובני ראובן שעבר הירדן המזרחי הוא "מקום מקנה" (א), ומבקשים: "אם מצאנו חן בעיניך, יֻתַּן את הארץ הזאת לעבדיך לאחֻזה, אל תעברנו את הירדן" (ה).

תגובתו של משה היא מיידית, חד-משמעית וברורה. במשך ארבעים שנה חינך משה את עם ישראל לשאוף להיכנס לארץ ולא לפחד מכך. בקשה זו מהווה סטירת לחי לכל הכיוון שניסה משה להוביל במשך ארבעים השנה האחרונות.

בני גד וראובן שמעו את דבריו של משה, ולאחר מכן חזרו ונגשו אליו, ובפיהם בקשה שונה: "גדרֹת צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו. ואנחנו נחלץ חֻשים לפני בני ישראל, עד אשר אם הביאֹנֻם אל מקומם... לא נשוב אל בתינו, עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. כי לא ננחל אִתם מעבר לירדן והלאה, כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה" (טז-יט).

משה שומע את בקשתם, ונותן לה את אישורו.

השאלה כאן זועקת: האם בקשתם השנייה של בני גד וראובן מקובלת בעיני משה?? האם כל מה שרצה משה הוא עזרה של בני גד וראובן בכיבוש הארץ, ועצם הבקשה לא לנחול בארץ אינה מפריעה לו כלל?? והרי עבר הירדן המזרחי מוגדר בכמה מקומות כארץ טמאה (ראה למשל יהושע כ"ב, יט)

מסתבר שהתשובה היא שלילית. דעתו של משה לא היתה נוחה גם מן הבקשה השנייה, ובכל זאת הוא מתייחס אליה בצורה מתונה יותר מן הבקשה הראשונה. משה חשב בתחילה, שבני גד וראובן אינם רוצים להתנתק רק מן הארץ, אלא גם מן העם. לפיכך הוא הגיב בתקיפות, וכינה את המבקשים "תרבות אנשים חטאים" (יד). ברם, בשומעו את הבקשה השנייה, הבין משה שאין כוונת בני גד וראובן להשתמט מן המלחמה ולהתנתק משאר העם, אלא רק לעזוב את הארץ. גם בקשה זו היתה מן הסתם רעה בעיניו, אולם לא ניתן היה להגדיר את המבקשים כחוטאים, ודי היה בכך כדי לאשר את הבקשה.

ובכן, בני גד וראובן אולי אינם נחשבים חוטאים, אולם אין הדבר אומר שהחלטתם להעדיף מגורים בעבר הירדן מסיבות כלכליות היא מקובלת. אנשים המחליטים לעזוב את הארץ בגלל שיקולים חומריים אולי אינם 'חוטאים' במובן הרגיל של המילה, אולם אין ספק שהם חוטאים למטרה שאליה ניסה משה, ואחריו שאר מנהיגי ישראל, לחנך ולהוביל.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון