במדרש מסופר: "'ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי' (ד', ח). אמר רבי נחמיה: אם תלכי עמי לשירה והלכתי עמך למלחמה. 'ותאמר: הלוך אלך עמך, אפס כי לא תהיה תפארתך' (שם, ט). אמר ר' ראובן: אמרה לו מה אתה סבור שתפארתה של שירה נמסרה לך לבדך? 'ותשר דבורה וברק' (ה', א)" (מדרש רבא בראשית מ).
שאלת הזיקה בין לחימה לשירה, כרוכה מימי קדם בדיון על דמות הלוחם האידיאלי. זו אינה רק שאלה מן הקלאסיקה הספרותית של הספרות הקדומה, זו שאלה אקטואלית בת ימינו. גם בעצם ימינו מתרוצצות בקרבנו שתי דמויות מתחרות: הלוחם המקצוען והתכליתי או זה המחזיק בתרמילו ספר שירה. בספרות יוון העתיקה, אכילס ייצג את דמות גיבור העל. לא היו לו ספרי שירה בתרמילו. אולי גם בשל כך, נקלע לסופו הטראגי, באחד הימים מצא את מותו בקרב מיותר וטרויה לא נכבשה על ידו.
הניצחון בטרויה הושג דווקא על ידי אודיסיאוס, שידע להשתוקק במסעותיו לשירת הסירנות. לפנינו שני אבי טיפוס של דמות הלוחם: אכילס מול אודיסיאוס, עשיו מול יעקב, גלדיאטור מקצוען מול לוחם המונע על ידי שליחות. הגלדיאטור לא זקוק בהכרח לשירה, הלוחם המתמסר לרעיון, אינו יכול בלי שירה.
מלחמה, כמו מאמצים הרואיים אחרים, מעוררים במשוררים את הדחף להעניק להתרחשות ביטוי שירי שיפאר וינציח את גודל השעה. בשירת דבורה, המנהיג עצמו הוא גם המשורר. זהו ביטוי עילאי להבנת תפקידם של מנהיגים ומצביאים, כמתבטאת לא רק בחובתם להחליט ולפעול, אלא גם בחובתם לספר את סיפור פעולתם.
סבי החלוץ נתן גרדי, נהג להסביר כיצד זכו חלוצי העלייה השנייה להנהיג את המפעל הציוני במשך יובל. הם ידעו את חובתם לספר ולשיר על פעולתם ושליחותם: על כל אחד שנטע עץ היו שניים שכתבו שיר ואחד אחר שכתב מאמר. בזיקה זו, בין הפעולה לבין השירה, מגולם הרעיון שידיעת הדרך לשליטה במרחב התרבותי, מובילה אל הדרך לשליטה גם במרחב הפיזי. כאן סוד עוצמתה של דבורה הנביאה כמנהיגה, שופטת, מצביאה ומשוררת.
באדיבות אתר 929