לכוון את צעדי השכינה

כוונתו הטובה של דוד להעלות את הארון לירושלים הסתיימה בפרץ עוזה. מתברר ששאיפתו היתה בוסרית וצריכה תיקון.
מה היה הפגם בהעלאת הארון?
ספר שמואל מדגיש את חטא עוזה. האירוע, החטא והעונש מחזירים אותנו אל חנוכת המשכן ואל חטא נדב ואביהוא (ויקרא י'). בשני המקרים השעה היתה שעת שיא של דבקות בה', ודווקא בשעה זו בא העונש באופן בוטה וחד.
העונש מציב לאדם גבולות, מסייג את הקירבה אל הקודש, ומלמד את האדם צניעות וענווה. דווקא בעת הופעת השכינה וגילויה צריך האדם לדעת את מגבלותיו.
עוזה פועל בתגובה לתאונה ובניסיון למנוע חילול השם, לפי דעתו, ואף הוא נדחה ומוצב במקומו. סברתו של עוזה שהוא מגונן על הארון ומחזיק בו היא חטא. אין השכינה צריכה לבשר ודם, ולא הוא מכוון את דרכה. אין הכהנים והלווים נושאים את הארון משום שהוא שצריך שישאוהו, אלא משום שהם מצווים על כך ועליהם לקבל את עבודת הקודש ולשרת רצון של מעלה.
העלאת הארון לירושלים על גבי עגלה חדשה מלמדת שדוד ניסה בהוראת שעה להמשיך כאן את מסע הפלאות של הארון משדה פלשתים אל מקומו. אלא שפלשתים הניחו לפרות ללכת כרצונן והלכו אחרי הארון, ואילו דוד הציב את עוזה ואחיו להנהיג את הארון.
נמצאו הפרות חכמות מן האדם. הפרות, שאין להם רצון משל עצמן, הביאו את הארון למקומו בהר המוריה, ואילו דוד ועוזה, שהתחכמו לכוון את צעדי השכינה, שגו ולקו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך - עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן