למי שייך המקדש?

בתחילת הפרק שלנו מתוארת נבואה מדהימה: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים" (א). הנבואה מתארת את בית האל בזמן הגאולה ואת העמים שיבואו אליו. המדרש (פסיקתא דרב כהנא פיסקא כא) מוסיף ובונה סביבם תיאור מיוחד:

ר' פנחס בשם ר' ראובן אומר: עתיד הקדוש להביא סיני ותבור וכרמל, ולבנות בית המקדש על גבי ראשיהם.
ומה טעמא? "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים" (ישעיה ב', ב וכדומה לכך במיכה ד', א).
אמר ר' חומא: ודייך עד כאן? אלא בית המקדש אומר שירה וההרים עונים אחריו,
ומה טעמא? "ונשא הוא מגבעות" (מיכה ד', א).
ואין לשון זה 'ונשא' אלא שירה.

בין שני החכמים מתואר דיון על מה יקרה באחרית הימים. האחד מביא שלושה הרים מרכזיים למקום אחד ובונה עליהם את בית המקדש ואילו השני אינו מסתפק בכך - "ודייך עד כאן?", ומתאר תיאור הרבה יותר גדול שבית המקדש אומר שירה וכל ההרים עונים לו בשירה.

מה עומד מאחורי מדרש זה? הרי לכאורה החכמים דורשים כל אחד חלק אחר של הפסוק: כשהחכם הראשון מדבר על ההרים שבאים הוא מתייחס לעמים שההרים האלו מייצגים ואם כן הוא רק מתאר בלשונו את סוף הפסוק: "... וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים" (א). ואילו חברו שמדבר על שירת המענה של ההרים מפרש את חלקו הראשון של הפסוק: "יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים..." (שם).

אבל נראה שבין החכמים יש מחלוקת: האם בית המקדש הוא שלנו או של כולם. כי אם כולם באים ועליהם בית המקדש נבנה - הרי הוא של כל העמים. אבל אם העמים נשארים במקומם ורק עונים שירה הרי הבית שלנו והם רק נספחים.

ר' חומא אינו מוכן לקבל את התפישה האוניברסלית שמביא ר' ראובן - מבחינתו אנחנו המרכז והם עונים שירה.

באדיבות אתר 929